מה אני עושה? יושב ליד החלון. אנחנו בדרך חזרה לבית. השעה שלוש בלילה, כולם בדרכי הרדמות למרות שחלק פועלים על אדרנלין לילי.
אני נושם עמוק, עדיין מרגיש רע. לילה שעבר רק זלגתי דמעות כל הלילה. לא יצאתי החוצה ונשארתי במלון. נרדמתי בחדר כלשהוא שלא היה בו אף אחד חוץ ממני, הדמעות שלי והאוזניות עם המנגינות העצובות שלי. הרגע ההוא היכה עלי קשה.
לפתע הרגשתי שמישהו התיישב לידי. פזילה קטנה והשפלתי מבט. נושך את שפתיי. לבי מתחיל לפעום מהר. אני שומר על שתיקה. התעלמנו אחד מהשני לאורך כל היומיים האלה. אני, כי לא היה לי נעים. הרגשתי נורא. ידעתי שאם אתחיל לדבר איתו אולי אשבר.
אף אחד בחיים לא ראה אותי בחולשות שלי.
והוא ראה.
את הדמעות. את הרעד והחולשה בגוף שלי. והצעקה המקוללת הזאת שהוצאתי. אני פוחד שהוא מחבר נקודה לנקודה ומבין משהו. אני לא רוצה. ואני רוצה. ואני שוב במערבולת. בסיבוך. ומתחיל לכאוב לי הראש.
"היי, ג'אנקוק...". טאהיונג הביט לעברי, סובבתי את ראשי אבל עיני היו במקום אחר. לא בעיניו. "אני מבקש סליחה על אתמול. אני מצטער אם פגעתי בכך בדרך כלשהיא בטעות-"
"לא. אני הייתי כנראה עייף, לא, אתה... אתה לא אשם, אתה לא צריך להתנצל". קטעתי אותו במהירות. והדבר היחיד שאני עושה זה לומר שקר כדי שלא יבחין באמת. "הייתי עייף". כן בדיוק ככה. ועוד יותר טוב- "היה לי סתם פרץ כעס, מקווה שלא הבהלתי אותך..." ככה זה נשמע מאוד סטנדרטי.
מקווה.
"קצת נבהלתי, חשבתי שנפגעת". הלב שלי הומס כשהבטתי לעיניו. "זה בסדר..." רואה גם את החיוך העדין שלו והאוה- נעע! רגע, מה אני חושב לעצמי! וואו, רואים שאני עייף.
דרך אגב עייפות. שתקנו שנינו, הפעם בשתיקה נעימה לאחר שכביכול סידרנו את הדברים בינינו. כשהוא יושב בנוחות לידי. נזכרתי לפתע בנושא שמאוד עקצץ לי בראש והפריע לי. "טאהיונג". אני עייף עכשיו. מאוד. כשאני עייף, הזהירות שלי מאבדת גובה. אני פחות אכפתי לגבי מה שאני אומר. ויותר בטוח במה שבא לי.
הוא מהמהם ומסתכל לעברי. אני מסובב מבט לחלון, קולי רגיל אבל אני רועד מבפנים ומסמיק, תודה לחושך שלא מסגיר אותי. אוהב אותך. "אתה... חושב שאני שונא אותך?".
הוא סובב את ראשו ומזווית עין ראיתי גיחוך אבל יכולתי לראות את דקות המבוכה על פניו. ואולי אני טועה. מי יודע. "אממ, סוג של... זה יותר בקטעים שאני חושב שאתה עצבני עלי או משהו. אתה מבלבל אותי לפעמים עם מצבי הרוח שלך".
התבלבלתי יותר מהתשובה שלו. אם לא הייתי שולט חזק במחשבות הייתי יכול. עכשיו. בשקט. באווירה הרגועה בינינו. באמת שריחפה עלינו. בחושך שהתרחק ממנו למרות שהיה לילה. לומר לו בקול אוהב ושקט-
אני אוהב אותך.
אבל לא אמרתי. כי אני יודע שטאהיונג לא הומו. לא גיי. וסולד מיכך. אני עדיין זוכר איך הוא ישב עם חברים והם צחקו וזלזלו באלו. המשונים. המוזרים. הלא שפויים? השונים?! ואולי הם צודקים..
לקחתי נשימה. לא מביט בו. אבל הרגשתי לרגע עליונות עליו. השתמשתי בזה, לומר בקול חד וברור. נחוש מאין כמוהו. "אני לא שונא אותך טאהיונג. ולא אשנא. יש לי לפעמים שינויי מצבי רוח, כך שאל תיקח ללב ואל תמציא שטויות". שמכעיסים אותי.
"טאהיונג". אחרי שהוא המהם בחיוב ונרגעתי מעט, הופיע ג'ימין עם פנים חמוצות, "אני יושב כאן, תעשה לי טובה אני עייף, בוא נלך לישון?!". טאהיונג קם אבל ג'ימין מיהר לומר לו. "לקחו לך את המקום שם. הם נשכבו על כמה מושבים". הוא צחקק.
לא חיכיתי רגע. "בוא. אתה יכול לשבת עלי". הראתי לו את החיוך הכי רגוע וטוב שלי. רק בשבילו. הוא מלמל יש וחייך אליי. מתיישב עליי כך שגבו נגד חלון האוטובוס ושני רגליו- "תניח אותם על ג'ימין." צחקקתי והוא הניח אותם. כביכול הוא שוכב לאורך על ג'ימין ועלי.
"לא יודע מה איתכם אבל אני לישון. ביייי!". הוא צעק וסגר את עיניו. אני יכול להישבע שג'ימינה נרדם. ונמצא רחוק. למעלה. בחלומות.
"תרגיש בנוח". אמרתי לטאהיונג בשקט. מבוכה משום מה תופסת אותי. טאהיונג השעין את ראשו על החלון עוצם את עיניו בשילוב ידיים. עצמתי את עייני. הליאות התפשטה בי. כבר ראיתי את קורי השינה שמתחילים לעטוף אותי.
אבל לאחר כעשר דקות פקחתי את עיני בשנייה שטאהיונג זז. הוא הניח את ראשו על כתפי, יכולתי לנחש שהוא רדום, מפני שהוא קבר את עצמו ממש עמוק בצווארי. אפו החלק הורגש על עורי וחייכתי כשעטף את מותניי עם שני ידיו.
הרגשתי שיושב בין ידי תינוק. לא יכולתי שלא לחייך. הוא היה כה מתוק. כה חמוד.
עצמתי את עיני באושר והנחתי את ראשי על שערותיו. מחבק את מותניו ומצמיד אליי.
שוב שוקע לדמיון שלי. לאשליות שלי.
YOU ARE READING
۷ƙ|דמיון מכאיב
Romance-"The reality is painful and the imagination even more"- ואם רק יכולנו לקבור זכרונות, לעלות מעל גבהות, וליפול עם פעימות. בלב. השקיעה הייתה יכולה להיות כל הזריחות שלנו. תקוות שהראש ייצר, היו הופכות למציאות. כשהדמיון הכואב, נעלם. לאי שם. חיוכים שנ...
