۷ƙ|דמיון מכאיב

29.

אחזתי בדף האישור מקופת החולים ביד שדיממה מעט עדיין. מזכירה לי את החוויה הבלתי נעימה שחוויתי בבוקר.

נאלצתי לעשות שוב בדיקות בתום שלושת החודשים הראשונים ללקיחת התרופות. לצערי האחות הקבועה שהכירה אותי כבר ואהבתי לא הייתה. במקומה הופיע אישה מבוגרת יותר. בבדיקה העכשווית, היא התעללה בי. אולי לא בכוונה. 

הווריד שהיא חיפשה לא נמצא. והמחט נדקרה בי ארבעה פעמים כשלבסוף היא פשוט גררה אותו על העור שלי. שפתיי דיממו כששיניי נשכו אותם בחוזקה.

בנוסף לזאת ביקשו ממני לעלות פעם בשבוע ללחץ דם.

סבבה.

כן.

הכל טוב-

לא באמת..

זה זוועה!. 

סבלתי בשקט גם את החנק שערכו ליד שלי, מרגיש שעוד רגע ותתפוצץ ידי המסכנה מלחץ אינסופי. 

נשמתי עמוק כשראיתי את דלת כיתתי ונעצרתי מול הדלת. נשימותיי היו קשות. כביכול עשיתי מרטון לפני כניסתי לתיכון. נשמתי שוב אך עדיין הרגשתי את אותו לחץ במרכז. בלב.

ניערתי ראש ממחשבות ונכנסתי פנימה. גורר מיידית זוגות עיניים. סקרניות. תובעות תשומת לב. ישנוניות וגם עניניות. הנחתי בשתיקה את הפתק על השולחן לא מעדיף לדבר והולך למקום על מנת להראות עד כמה חשובה לי כל דקה בשיעור של המורה הנוכחת וכמה אני מצטער שהפרעתי.

השיעור המשיך כרגיל והיד כואבת. אני ממלמל לעצמי קללה עסיסית, רוטן על האחות המטומטמת וחסרת הניסיון. יכולתי לעשות את העבודה אף יותר טוב ממנה.

אולי..

המנגינה שמשמחת כל אוזן תלמיד ותלמידה בכל העולם כולו, נשמע ברקע. גורם מיידית למנגינת גרירת שולחנות וכיסאות להישמע ולהצטרף. חיכיתי שההמולה ה'סוערת' תרגע. 

המוות נגלה אלי מאם השולחן של המורה. נח בשתיקה. בוכה מעט על כך ששכחו אותו.-
פתק האישור שלי!

לחץ אחז בי. איני רוצה שידעו מה הולך איתי. מבחינתי הרפואית. עשיתי דרך לשולחן המרכזי של המורה. ג'ימין לפתע עצר אותי בין המעבר של השולחנות. גורם לי לנשום עמוק ולהרגע נפשית ופיזית. וכן. קצת לרטון עליו עמוק בלב.

"אנחנו הולכים לשחק כדורגל במגרש, אתה מגיע?". אני לא זוכר מה עניתי. הזיכרון חזר אליי ברגע שעזב את הכיתה בחיוך. ואני קולט שאמרתי לו כן. אני הולך לשחק איתם. טוב. זה לא נורא כל כך. אני אוהב לשחק ולשחרר מרץ לא יזיק לי בכלל.

במבט רגוע הרמתי עיני לשולחן שהיה קרוב אליי עכשיו מרחק שני צעדים. אבל רק בשביל לקלוט עד כמה הלב שלי דופק חזק. חזק. כך שאני שומע אותו פנימה. פחדתי שהוא מאיים להיקרע החוצה.

טאהיונג עמד שם עם עיניים מרוכזות בדף.

 מכל העולם דווקא הוא. לעזאזל.. במה חטאתי? מה עשיתי נורא שהיום עובר עלי כל כך גרוע?. למה רק לי ת-

הוא הרים אליי עיינים ברגע אחד קולט שאני מביט בו. במהירות האור גייסתי חיוך על הפנים והבעה של מטומטם. "אתה מגיע לשחק במגרש?".שאלתי לא פוזל אפילו רגע אחד לאוצר המסכן שלי שנעלם תחת הידיים היפיפיות הללו.

"אתה משחק?". למה הקול שלו כל כך מופתע? הוא לא מאמין לי? הוא מזלזל בי???. וואו. אבדתי את זה מהר מדיי.

"כן." בקול שלי כעס ושרבוב פנימי עמוק. "אז ברור שאני מגיע. בא הם בטח מחכים". הוא מושך אותי איתו אבל מבטי הנואש מסתכל על הדף המסכן שמוצא את דרכו לכיס האחורי של טאהיונג ובתוך תוכי אני שומע את עצמי צועק תוך כדי הושטת יד מתוחה-

לאאא.....

עיני הכמעט בוכות-בדרמטיות מרובה שלא חוויתי כמוה מעולם- היישירו עצמם לעבר טאהיונג. הכעס שוכן בהם מהר והמרמור כובש כל מקום אפשרי.

אבל רגע לפני שאנחנו מגיעים הוא מסתכל עלי ומחייך אליי חיוך שגורם לי לבהות בו בלי שליטה. והוא שם לב. וגם אני שם לב לכך שהוא הבחין בי. והסומק והעיניים עושים יד אחת נגדי ובזמן שאני לא מצליח להסיר ממנו מבט, הסומק עולה  לפני.

וכשאני מצליח לקבל שליטה ומסובב בחדות את הראש.

אני מסמיק אף יותר. עד תנוכי אוזניי.

כי הוא מצחקק ברכות...

גורם לליבי לפעום חזק אף מהרגיל..