-"The reality is painful and the imagination even more"-
ואם רק יכולנו לקבור זכרונות,
לעלות מעל גבהות,
וליפול עם פעימות.
בלב.
השקיעה הייתה יכולה להיות כל הזריחות שלנו. תקוות שהראש ייצר, היו הופכות למציאות. כשהדמיון הכואב, נעלם. לאי שם.
חיוכים שנ...
אחרי היומיים בהם לא נכחתי בחזרות וביליתי בבית מפני שלא הרגשתי טוב. שוב. האווירה באולם מרגישה לי שונה. הרעש והמקום.
ביומיים אלה ישבתי בבית. בבית הריק. משפחתי ידעה על המופע. ואולי בגלל זה היא נסעה מהעיר לסבתי עם אחותי הקטנה. כך שאני לבד.וכשאני לבד. אני יכול להשתגע אם מצבי הנפשי לא טוב. אך במצב זה הפיזי הכריע. הכביד.
ישבתי וחשבתי. ולא פחדתי להודות שאני עדיין חושב עליו. הפנמתי לפני זמן רב שהוא יהיה האהבה שלי. שלא אוכל לנטוש. למנוע. ולהדחיק.
אך היא הייתה חד צדדית. ואני חיכיתי לתשובה. כמה זמן אני אחכה?
רגלי עשו את דרכם במסדרון העבה בין חדרי האימונים. המופע היום. מזלי היה בכך ששלטתי טוב בתנועות. והרגשתי טוב יותר. אם לא כך. לא הייתי מופיע. בעודי נכנס לחדר האימונים של קבוצתי, כשידי עדיין אוחזת בידית. אני מסתובב לזוג עיניים שתקועות בגבי ומסתכל במבט שואל על שני נערים שעקבו אחרי.
שני נערים מהקבוצה היריבה.
להפתעתי. הם חייכו. נפנפו לי לשלום. ועזבו. לא עיכלתי את ההלם מהתנהגותם החיובית והפתאומית כלפי כשנכנסתי פנימה. והכל חזר על עצמו בעוצמה גדולה יותר. בשורה הראשונה. בה עמדנו אני וסי-ג'י. עמד גם הוא.
טאהיונג.
המוזיקה הייתה רועשת כך שלא הבחינו בי. סקרתי את חברי הקבוצה שרקדו עם מרץ ואנרגייה ששמחתי שקיימת בהם בגיל הזה. ושוב אני מדבר כמו זקן. גלגלתי עיניים לעצמי וחזרתי להביט לשורה הראשונה. התנועות שלו. כל תזוזה שלו. המבט שלו.
מוציא. אותי. מדעתי.
למה הוא חזר? הוא הולך להופיע איתנו? למה אף אחד לא סיפר לי? מה... מה הולך פה?
"ג'אנקוק!".
המוזיקה ממזמן הופסקה. הרגשתי נבוך כשכולם הביטו בי במבטים אוהבים. בין רגע הוקפתי בחבריי. הם שאלו. צחקו. דיברו. ואני הצלחתי להשתחל מבעד לחור קטנטן של המעגל והתקרבתי אל סי-ג'י. "איך החזרות?". השאלה בעיקרון הייתה- מה טאהיונג עושה פה?- אבל אני לא אשם שהשכל שלי מעבד את המילים אחרת.
"מעולה. טאהיונג גם עזר הרבה. או! ולגבי ההזמנה הוא דאג לה!". היה לה חיוך רגוע. חיוך מושלם. כזה שמראה שבאמת אין מה לדאוג יותר.
אבל אני כן המשכתי לדאוג. לא דיברתי איתו מאז כמה ימים. ובואו, בינינו. אני זה שלא שורד את הזמן הרב הזה. הוא לוודאי ישב רגל על רגל עם משקה נעים. נהנה מהחיים.
"טאהיונג?". בעצם נימה זו שאלתי לבסוף את מה שבער בי. אך לא ציפיתי שהתשובה תגיע ממקום לא צפוי. "כן". ענה מאחוריי קול רגוע. בין רגע שולח לי צמרמורת מלחיצה שמשתקת אותי באחת.
אני משפיל מבט נבוך. נושך את שפתיי. הרגל שאני עושה הרבה כשאני קרוב לפאניקה והסטרייה. ולבסוף אוזר אומץ להביט לו בעיניים במבט שואל. סקרן. שאכזבה ואשמה קטנה מעורבבים בה. "למה החלטת לחזור? נהיה משעמם בקבוצה השנייה?".גם אם רציתי להיות רך. גופי בגד בי. וגם פי.
"ג'אנקוק! הכל פה השתנה. הקבוצות כבר לא רבות. אנחנו חברים. וסונגהיון התנצל לפנינו". סי-ג'י מחייכת חיוך רומז של- תעזוב את זה ותשלים עם חבר שלך- ואני מחזיר לה מבט של גיי פאניקה ואומר- תשתקי. כי לקחתי שוב את המילה חבר בכיוון עמוק מאוד.
אני מבין שהכל באמת השתנה. הכל?. לא. לא הכל. הנער היפה לידי דווקא לא. ושוב אני סוטה מהנושא.
אני לא רוצה להיות הרע הפעם. אם הכל טוב. אז מעולה. "שיהיה". אמרתי בקול מוניטוני. והתעלמתי מטאהיונג. גם מפני שלא ידעתי והייתי מובך בשביל לפנות אליו. אך גם מפני שבתוך תוכי עניין אותי האם ייגש אליי או לא.
טאהיונג הוא האדם. הכי. של כבוד. שיצא לי להכיר. סליחה, היה דבר שמעולם לא שמעתי ממנו.
ובמחשבה שנייה. כשאני נאנח ומניח את חפצי באחת המדפים. אני מבין שאני סתם בונה אשליות שסופן להחרב. עלי ידי אותו אחד שגרם להם להיבנות.
"ג'אנקוק".
או שלא...?
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
