אני שמח שהתקרבתי אל טאהיונג. נעשינו יותר קרובים מבחינה פיזית. היה לי נוח בסביבתו. הוא הרבה יותר להיתקרב אליי ואני מאוד בטוח שזה מפני שהפכתי פחות דיכאוני וחזרתי לאני הרגיל שלי. כלומר-
חת'כת צבוע.
עצמתי עיני לרגע. מתרווח במושב האוטובוס בנוחות. לצידי ישב ג'ימין כששנינו מדברים בינינו ברוגע. היעד אליו פנינו היה יומיים של טיולים ושינה מחוץ לבית. אני די אוהב זאת. שמח להתפרק מכל העומס של הלימודים שרבץ עלי כנטל מכביד.
הכיתה שלנו רעשה בתוך האוטובוס כשהבנים נותנים את המופע. אף פעם לא הבנתי למה הוסוק והשאר כל כך ניסו לעשות את עצמם בכדי לתפוס תשומת לב מהבנות שלא הוזיזו את התחת שלהם ורק חייכו וצחקקו.
כמו קטנות.
סנוביות. הייתי מגלגל עיניים וממלמל.
"תקחו עימכם את התיקים ולכו לחדרים שהוכנו במיוחד בשבילכם". לדעתי המילה 'במיוחד' הייתה מיותרת. "אחרי מקלחת וארוחת ערב תרדו לאולם המרכזי של המלון ונתארגן כולנו ליציאה לילית".
הלכתי עם ג'ימין כששנינו גוררים מזוודות. החדר שלנו היה נקי. מצוחצח. זהו הדבר היחיד שמעניין אותי כשאני מגיע למקומות בהם אנו ישנים.
ג'ימין התקלח בזמן שאירגנתי את החדר שלנו. אמור לבוא אלינו עוד שותף. עשיתי חישוב מכך שיש לנו שלוש מיטות בחדר כך ש...
"היי קוק, אני יוצא למטה, קצת לטייל. תתקלח בנתיים". אני מהנהן ונכנס. מנצל את המים בשפע כי אני מחוץ לבית אז מה אכפת לי. המגבת התעטפה סביבי בזהירות, כשאני לוקח עוד מגבת ועוטף את החלק העליון של גופי ברישול.
יצאתי לחדר השקט, מתקרב למזוודה שנחה על המיטה שלי, מוציא את בגדי ברוגע.
"הייי!". קפצתי בבהלה, מפיל את המגבת העליונה על הרצפה בחוסר שימת לב, מסתובב עם לב פועם לאותו אחד דפוק, מטומטם שימות כי הוא הבהיל אותי וגרם ל- או...טאהיונג?
"אופה, תראו את השרירים שיש לנו פה!". הוא גיחך בעודו מביט על החלק החשוף שבי. הצמדתי אליי את החולצה, מסמיק ללא שליטה. הרגשתי לחץ. לא נעים. פעם לי הלב, אבל הפעם בגלל שהנער הזה פשוט בוהה בגוף שלי.
"מ-מה אתה עושה?". הוא היה נראה משועשע מפניי המבוהלות.
"אני השותף שלכם, לא שמח?". אמר לי עם חיוך. "אני שמח!". מיהרתי לומר גורם לו לפלוט צחקוק, "אייגו, מה אתה מתבייש?!". הוא שאל בחיוך. רגע! הוא מתקרב אליי! לא!.
"אל תתקרב!". צעקתי לו והוא נעצר בהבעה לא מבינה. "למה?".
הוא. שואל. אותי. למה. ברצינות???
"אני לא לבוש?". אמרתי-שאלתי בלחץ שרצה לבכות ולצחוק בו זמנית.
"אז תתלבש". אמר בפשטות כאילו פטר לי בקלות נוסחת מתמטית קשת פיענוח. "צריך עזרה?". צחקק. פערתי עיני רק אחרי שהבנתי מה אמר, "יא!!". הצעקה שלי נפלטה אפילו בלי שרציתי בכך. "סוטה אחד!". הייתי המום, והוא ראה זאת.
"טוב, אל תהיה דרמטי". הוא ירה בי חץ תוך כדי שאחז במזוודה שלו, "איפה המיטה שלי?".
זה מדהים איך הוא שינה את מצב רוחי בשנייה. רק מילה אחת שלו פגעה בי כמו סכין לוהטת וחדה, הכעס עליו והאכזבה יחד, לקחו אותי. "שם". לא הבטתי בו ופניי שידרו קור. זרקתי את החולצה על מטתי בכעס ולקחתי את כל בגדי, הולך לשירותים.
רק בפנים קלטתי שהחולצה נשארה שם. הסתכלתי לרגע על המראה, נלחץ. רזות לא נורמלית. זה מה שראיתי. אבל הסתרתי טוב דרך בגדים גדולים את כל זאת. נאנחתי לרגע ארוך מאוד מכל העולם הזה ויצאתי. לבוש במכנס אך ללא חולצה.
טאהיונג עמד גב אלי, כשהוא מוציא ומסדר משהו. הילכתי מהר למיטה שלי, אבל רגע לפני שהתכוננתי ללבוש את חולצתי, הרגשתי יד על גבי החשוף.
קפאתי. זה היה רגע אחד. רגע בו הנגיעה שרפה לי ככוייה. גורמת לי לרעוד בכל הגוף ללא שליטה ולנשום לא סטבילי בכלל. כבר ראיתי את אותו אדם בדמיוני דוחף אותי... נוגע... נוגע אפילו חזק יותר... וכל זה באלפית השנייה.
באותה שנייה בה היד הושמה עלי הסתובבתי ושלחתי את ידי לאותו גוף אדם, דוחף אותו ממני תוך כדי שצעקתי באוטומט. "אל תיגע ביי!!!".
שאלוקים ייקח אותי.
טאהיונג עמד שם עם עיניים מלאות בתדהמה. חסרי אימון. לא מעכלות אם נכון היה מה שראה. רציתי להתאבד באותו הרגע. הרגשתי חשוף מדיי. הגוף שלי שניתן היה לראות את הרעד שחגג בו. הדמעות הרותחות שהגיעו שנייה אחר כך ובלי לשאול התחילו לגלוש במורד לחיי.
נשפתי ברעד, שפתיי רוטטות, כשמרוב חולשה, קרסתי על ברכי באטיות, קובר את פניי בידיי. עוצם את העיניים חזק-חזק. לא לראות. לא לשמוע. לא להיות בכלל. רק לחשוב שהכל היה סתם אילוזיה.
YOU ARE READING
۷ƙ|דמיון מכאיב
Romance-"The reality is painful and the imagination even more"- ואם רק יכולנו לקבור זכרונות, לעלות מעל גבהות, וליפול עם פעימות. בלב. השקיעה הייתה יכולה להיות כל הזריחות שלנו. תקוות שהראש ייצר, היו הופכות למציאות. כשהדמיון הכואב, נעלם. לאי שם. חיוכים שנ...
