۷ƙ|דמיון מכאיב

38.

 אני מתעורר כשאני מרגיש את המגע שלו. מנגב לי את הדמעה.

"הלכתי רק לרגע. אתה כל כך עייף שנרדמת בזמן כה קצר?". גבותיו המכווצות הביטו בי בעוד עיניי נפקחות מעט בקושי, דביקות מדמעות. "זה?". הוא הראה לי קופסא ביד. נטלתי אותה וקראתי את גב התרופה. אני מקווה מאוד שהוא לא קרא את זה גם. זה מסגיר את חלק מהמצב שלי.

הנהנתי בחולשה ובעייפות, מושיט לו. "להוציא לך?".

"כן... א-אני לא יכול...". כאב לי נוראות. בידיים. התאמצתי על מנת להרים אותם גם ככה. אני נכה שנמצא בשיקום. וואלה. טוב לדעת. "אני לא יכול לזוז..." אמרתי בשקט את מצבי. 

"בכלל?". עיניו סקרו אותי. הוא שלח ידיים אך עצרתי אותו בחדות, "נ-ניסיתי. אל.." טאהיונג הנהן, "אבל לא תוכל לשתות בשכיבה." הוא קבע, בקולו נימה של חיפוש פיתרון.

חשבתי לרגע על התהפכות לצד. אבל... הוא יביט בי. זה יהיה מביך ומה אני אעשה אחר ש-

לפתע הרגשתי יד על עורפי, מחזיקה ביציבות. יד נוספת על גבי התחתון, נכרכת קרוב למותניי. "טאהיו-" עיניי נפערות בבהלה. בתנועה מהירה וקצרה הוא הרים את גבי וראשי כך שאני יושב על המיטה, שעון בידיו. לרגע הרגשתי כוויה פנימית בצלעות. אך הגב היה בסדר, מפני שלא הפעלתי כל שריר וכל המאמץ.... הלך אל טאהיונג.

המחשבה מביכה אותי. אני מביט על טאהיונג שנמצא לפתע יותר קרוב.

"תרפה..." הוא הורה לי בשקט אך זה היה קשה. פחדתי שאני מעמיס עליו. "אתה לא מרפה. תרפה!". הוא חזר יותר בחדות. ליבי מתחיל להאיץ כשאני לוקח נשימה ומרפה את כל גופי. סומך רק עליו שהכל יהיה בסדר.

הוא שחרר את ראשי לאט, "תנסה להחזיק רק את הראש טוב?". אני עושה כדבריו. ידו שעזבה את עורפי, משתחלת דרך בית השחי שלי ואוחזת שוב בראשי, מחבקת אותי. הוא עצמו קם, נעמד כשברכו האחת נחה לידי על המיטה.

הוא השעין אותי מעט על חזהו. מה שגורם לי להפתעה. ידו השנייה עוזבת את מותניי ומסדרת מאחוריי משהו וכשהוא משחרר אני נשען אחורה על כריות, אך יושב. לא שוכב. מעט לא מעכל.

"עכשיו טוב?". הוא שואל. מוודא. ואני מביט בו בשקט. ופשוט מחייך. חש הקלה.

הוא מחייך את חיוכו היפה בשבילי. "יופי, תחייך. ככה זה טוב.." הוא ניגש תוך כדי לבקבוק בשולחן, נותן לי את הכדור המוזר. הוא גדול. כנראה שאני הולך למות מחנק...

הכנסתי אותו, שותה מעט מהמים, מרגיש איך הוא נשאב מטה בקושי גדול.

נשימה עמוקה.

כי עכשיו אין לי מפלט. מנוס מהעיניים שעוקבות אחרי. ואט אט אני מרגיש לא נוח עם השקט שסרר בחדר. אני פוחד להוציא מילה שמא אפרוץ בבכי כמו ילד קטן. אני מבין לפתע שהוא עזר לי. הגיע עד אליי. הרים אותי... את הקילוגרמים שמתמעטים ומתרבים באי איזון.

"א-אני... מצטער.. שהטרחתי אותך.." אני מובך חזק. חזק מדיי.

"אל תתנצל. לא הטרחת אותי. דאגתי לך..". הוא הודה במבט כנה. מרוויח ממני פרפור קטן מהלב. אני מרגיש עייף אך אני פוחד להרדם. אני לא רוצה  שילך. אבל אין לי סיבה לתקוע אותו כאן.

"ג'אנקוק". ידו נחה על ברכיי. ואני ישירות מביט בעיניו. אני קולט שאולי הוא ישאל שאלה מתקילה. מיידית אני קוטע את דבריו שלא נאמרו עדיין, "טאהיונג". אממ. טוב. הוא קרא בשמי. אני בשמו. מה הלאה?. "אני אשמח אם..." בלעתי את רוקי מעט מחשש. מעט ממבוכה, "...זה יישאר בינינו". הוצאתי נשימה עמוקה, לחוץ.

"זה כבר קרה לך אי פעם?". המצב שהוא לא עונה לשאלה שלי גורם לי להיות דרוך כקפיץ. "כן". אני עונה בכל זאת.

"ומישהו עזר לך?". מבטו סוקר אותי לעומק.

"אממ, כן". אני לא משקר. עזרתי לעצמי.

"כאב לך?". השאלה לא מוצאת חן בעיני. אני מתחיל לחבר את הטון המוזר שדיבר איתו כל הזמן שהיה איתי.

וההבנה חודרת בי כברק.

מרסקת..

"אתה יכול ללכת, אני נרדם פשוט..". לא נעים לי לגרש אותו אבל עוד יותר לא נעים לי לידו. לא עכשיו כשאני קולט מה הוא מרגיש כלפי.

"אתה בטוח?". אבל אני מזהה שהשאלה נאמרה רק בשביל הנימוס. לא בשביל שיענו אותה בכנות.

"תלך.." מלמלתי בלחש, מסובב את ראשי. "תודה על הכל...". הוא עזר לי. ואני לא כפוי טובה. כנראה שהוא בכל זאת מעט מבולבל מהשינוי בשיחה שלנו. לוקח לו זמן לצאת. וללכת. ולא לדבר אליי.

רחמים.

אלוקים, רחמים. זה מה שהוא מרגיש כלפי. ברגע שהוא יצא מהחדר ולא שמעתי יותר את פסיעותיו שחררתי את הדמעות המלוחות. ההרגשה הפטית הזאת נתנה לי בוקס. יבבתי בתיסכול לכרית. לא אכפת שהווליום שלי מעט גבוה.

מפגר..סתום..

כל כך רציתי את אהבתו..

אבל במקומה קיבלתי רחמים..

כמה עלוב..