۷ƙ|דמיון מכאיב

28.

אבא.

מה זה?

מעולם לא ידעתי. ומעולם לא אדע. מאוחר מדיי בשביל לכסות חסך כזה. חסך מעיק. מיותר. אך עצוב ומגרד. שם. עמוק פנימה. במקום בו רצית מישהו שיהיה המודל לחיקוי שלך. המגן היחיד שלך.

אני לא יתום. אבל אבא אין לי. 

אני זוכר את ביקורי פעם ראשונה בבית של חבר. ראיתי את אבא שלו. הוא דיבר. הוא צחק. והוא כעס. אבל לעומת אבא שלי, הוא הבין. הוא חשב. הוא היה מלומד. הוא ידע לשים לב לפרטים הקטנים. האבא ההוא היה מניח גבולות היכן שחשב לנכון. נותן מה שצריך.

הוא היה אבא.

אני מרבה להיסתגר בחדר. להתעלם מהעולם. כשבפועל המטרה שלי להתעלם ממנו. הוא יושב ועומד. הוא אוכל ומקשיב. לא מבין. הוא עושה דברים בסיסים כתיקון נורה שנשרפה אבל-

והאבל ההוא כל כך גדול.

בצעירותו הוא עבר תאונה בלתי צפויה. החבר שהיה יחד יצא בשלום. ואבא שלי...

 הרגל החלימה. אבל השכל לא.

התיקשורת שלו היא בעיה גדולה. מצבי הרוח שלו יכולים להשתנות ברגע. יש לי פלאשבקים וטראומה מילדות על מצבי הרוח שלו. האילו. המפחידים. ומעשי הלוואי שהיה עושה כתוצאה מהם כאשר אימי לא הייתה בבית לפקח.

כיום יש לו את זה גם. אבל אני גדלתי. ומוצא כוחות לעמוד מולו.

הצער סורט מדיי. הייתי מביט בו. יושב וקורא ספר. יודע שהוא מבין. אבל אם הייתי שואל אותו על מה הוא היה. התשובה הייתה מסובכת ומבולבלת בדיוק כמוהו. מבולבל. קטן.

היו לו מצבים בהם התנהג כילד קטן. שקט. יושב בפינה. לא מפריע אבל גם לא מועיל. כביכול הוא נתקע בחלק של זמן מילדות ומעדיף לשהות בו. הוא היה נותן. אבל הוא לא ידע מה לתת. לכן צריך לומר לו מה בדיוק יש לעשות.

אני מעדיף לא לחשוב עליו.

מחשבה אחת גורמת לי לדמוע. חזק. לרצון לבכות. ואני בוכה. כי אני יודע שהוא לא רצה כזאת מציאות. כי עצוב לי שאולי... פנימה. מנקודת המבט שלו, הוא נפגע מיחס אחרים אליו. הוא מנסה לענות אבל הראש שולח לו אחרת. והוא לא אשם.

אבל כשאני כועס הוא הסיבה לחסך המעיק שיש לי. הוא הסיבה לאלפי מרמורים מצד אימי. לאלפי מריבות ביניהם. והוא יודע לריב. ולעצבן. וללחוץ בדיוק איפה שיתסיס. ואני רק מקפל את הרגליים באותם רגעים. נשען על דלת חדר השירותים. קובר את פני הרטובות עמוק בין הרגליים.

שמנסות לכסות את האוזניים. כי הצעקות והבכי עולים עד השמיים.

והלב שלי משום מה בוכה למטה. חופר לו עוד פצע שמסרב להרפא.

"ג'אנקוק". טאהיונג הוא לא סתם חבר. טאהיונג בשבילי עולם. הוא תקווה. ניצוץ של נחמה שמוחק לי את כל החסך בשנייה אבל רק כאשר הוא נמצא ליידי. הוא כוכב נופל שאני מנסה לתפוס שוב ושוב כשבכל רגע של תפיסה אני נרגע.

"בא נצא היום בערב. לטייל טוב?". העיניים שלי מביטות בו בשתיקה כשהוא מביט קדימה ורק לקראת הסוף מחזיר לי את עייניו. גורם לי להשפיל אותם מטה, במבוכה.

"אבא שלי לא מסכים לי ללכת עם חברים היום למסיבה. אני צריך מישהו שינחם אותי". חייך אליי בעצבות.

"אבא שלי היה מסכים..." מלמלתי אפילו בלי לשים לב. כי ידעתי שזאת האמת. העצב גובר ואני מדחיק את הרגש השמח שרץ בי כאש כאשר מילותיו אמרו לי שאני הנחמה שהוא רוצה לייד.

"באמת? לא מכיר את אבא שלך, אבל זכית". אמר בהערצה.

הבטתי בו בעצב. זכיתי. בהחלט. בדבר מיוחד. שלמעשה הוא חריג. יוצא מהכלל. אבל כשאתה נורמלי היחיד בין משוגעים, המשוגע הוא אתה. ואני מעולם לא אראה לטאהיונג את אבא שלי. הוא ירחם. הוא ילעג אולי אפילו. והוא בטוח ירגיש דחייה כלפי.

"מה קרה?". הוא הביט בי במבט חודרני. דאוג. אכפתי. ממיס לי את הלב. גורם לי להיות חלש. אבל לא בזמן הנכון. כי אני מרגיש מתפרק ממחשבות ועולות לי דמעות.

אני קם במהירות מהדשא, בולע גוש ומחייך, אך לא מביט בו. "בא, שלא נאחר לשיעור". אני מתחיל לצעוד קדימה, נושם נשימות עמוקות על מנת שהדמעות ילכו.

לא עוזר לי אחת זולגת.

טאהיונג כבר ליד. אוחז לי ביד. משלב את אצבעותינו. אבל במקום להרגיש חזק יותר.

אני מרגיש קטן וחלש.

בודד...