איימי טמפל

הנרי גרטנר

"הנרי? לא היית אמור להגיע בעוד ארבעה ימים?" שאלתי את הגבר שבחוץ, שככל הנראה הוא מי שאמור לאסוף אותנו.

"כן, כן, אני, אני הקדמתי... תגידי אני יכול להיכנס?" הנרי שאל בקול צרוד.

"אוי, סליחה." התנצלתי במבוכה, שמתי לב שהנרי עדיין בחוץ. פתחתי את הדלת בשמחה, עדיין בטוחה שמי שעומד מאחורה הוא אבי. מולי עמד גבר שרירי עם חיוך אבהי ונעים, הוא היה נראה אדם מדהים. אבל אז, אז נזכרתי בחלום – זה האיש! האיש הזה הרג את לוסי! לקחתי צעד אחורה מהבהלה. "הי, את בסדר?" הוא שאל, היה לו קול נעים ודואג, היה קשה לי להאמין שזה הוא, אבל ראיתי אותו. "כן, כן. אתה רוצה שאני אכין לך תה, אה... הנרי?" התעשתי על עצמי, הכנתי לו תה והוא שלח אותי ואת לוסי שנלך לארוז. לקחתי את לוסי לחדר כדי 'לארוז'. "את באמת חושבת שזה אבא שלנו?" לוסי שאלה אותי בהתרגשות, "לא. לוסי, אני צריכה שתעשי עבורי משהו, אני צריכה שתהיי בשקט, תארזי, ותעשי מה שאני עושה, אוקיי?" לחשתי לה כדי ש'הנרי' לא ישמע. היא נבהלה אבל הנהנה לחיוב. כשגמרנו לארוז לקחתי את הכסף שאמא שלי השאירה לנו, וקפצנו דרך החלון.

"מהר!" לחשתי ללוסי, היא לא הבינה מה קורה, אבל לא התנגדה. רצנו ורצנו, הכל רק כדי להתרחק מהאיש הזה! "איימי, אני לא יכולה יותר." לוסי נעצרה אחרי ריצה ארוכה על המדרכה. "אנחנו כמעט ביער, אחרי היער אנחנו נגיע לכביש המהיר, שם נוכל לנוח." עודדתי אותה. היא בכתה והתנשמה בריצה, ריחמתי עליה אז הסמכתי שאעשה לה 'שק קמח'. הגענו ליער והתיישבנו על הבוץ, לוסי התיישבה לידי. "מי זה היה?" היא שאלה בין ההתנשפויות. "זה לא חשוב, העיקר שאיבדנו אותו. עוד הליכה של כחצי שעה ביער, ונגיע לכביש המהיר. – יש שם תחנת אוטובוס, ניקח אוטובוס למקום מרוחק מפה." זאת הייתה בערך התוכנית שגיבשתי לעצמי בראש בזמן הריצה, קיוויתי שהיא תעבוד והוא לא ימצא אותנו, לפחות לא את לוסי. אחרי הליכה מייגעת ביער, הגענו סוף סוף לכביש המהיר. "שם!" הצבעתי על תחנת האוטובוס הקרובה. הסתכלתי על מפת האוטובוסים ועל התחנות, לא ידעתי לאן נלך, ולאיזה אוטובוס נעלה, אז פשוט החלטתי שנעלה על האוטובוס הבא. הוצאתי משקית הכסף את הסכום הדרוש לנסיעה לשתינו, ואז שמתי לב למשהו – זה היה פתק שלא היה שם לפני כן, היה כתוב בו כתובת: "רחוב ברסטו 51" לא הכרתי את הרחוב הזה.

קו 836 הגיע, עליתי עם לוסי לשאול את הנהג איפה המקום הזה. הוא ענה שהוא לא יודע אבל הוא עובר בתחנה ליד הרכבת, אז אנחנו יכולות לשאול שם. שילמתי לו ולקחתי את לוסי למושב האחורי. "איימי, איימי." לוסי נענעה אותי, התעוררתי - נרדמתי בנסיעה, לוסי אמרה שעוד תחנה אחת אנחנו אמורות לרדת, לפי הנהג שהזכיר לה מפני שראה שנרדמתי. הייתי תשושה, אבל לוסי לעומתי הייתה מלאת מרץ - כל הדרך עד לרכבת מתחנת האוטובוס היא הסתובבה סביבי במעגלים.

"שלום, אני צריכה לדעת איך להגיע לכתובת הזו" אמרתי לאישה בקבלה והגשתי לה את הפתק. "ברסטו? מה איבדת שם?" האישה בקבלה גיחכה לעצמה. "למה? אימא שלי אמרה לי ללכת לשם.... זה... אה... אה.. בית של דודים שלי..." שמחתי שהצלחתי להמציא משהו בזמן קצר כל כך. "זו שכונה נידחת, אף אחד כמעט לא מגיע לשם, אבל יש שם כביש שמוביל לתחנת רכבת. ממליצה לכן לא לקחת שם טרמפים, זה מסוכן לילדות בגילכן, אבל אתן יכולות ללכת שלוש שעות ברגל לאורך הכביש, או לקחת מונית - אם תמצאו. בכל מקרה אתן צריכות להחליף שתי רכבות." האישה אמרה והושיטה לי ארבעה כרטיסים, שילמתי לה ולקחתי את לוסי לרכבת שלנו שעמדה לצאת בעוד רבע שעה.

כשהיינו ברכבת הרגשתי ששלושה גברים לא מרפים ממנו את עיניהם, אחד מהם ישב מולנו, והאחרים ישבו יחד רחוק יותר. פחדתי מהם, אז לקחתי את לוסי למקום אחר. "קרה משהו?" לפתע שאל האיש שמולנו בקול מאיים. "אמ.. כלום... אני רק.. פשוט.. קר פה קצת.." מלמלתי. האיש כיבה את המזגן וסימן לנו להתיישב חזרה. אמרתי תודה בשקט והתיישבתי בכיסא באי נוחות. שמחתי שהגיע הזמן שלנו לרדת, השמחה ירדה ברגע שראיתי שהאנשים האלה עולים גם הם לרכבת הבאה. "אה, גם את לשם?" שאל אחד מהם ושם לי יד על הכתף, הנהנתי ומיהרתי לעלות עם לוסי לרכבת. כשעברנו במסדרון הרכבת ראיתי אישה מבוגרת, עם שני ילדים קטנים שישבו במושב אחד. אני ולוסי ישבנו מיד מולם כדי שהאנשים לא יעקבו אחרינו. למזלי בנסיעה לא ראיתי אף אחד מהם – יכול להיות שסתם נלחצתי. הנסיעה השנייה עברה בשקט, שלוש שעות של שקט ורוגע. לוסי ישנה קצת, ובשאר הזמן שיחקה איתי משחקי חברה.

ירדנו מהרכבת ויצאנו מהתחנה - באמת היה שם כביש כמו שהאישה בקבלה אמרה, התחלנו ללכת והעפתי מבט לאחור, רק כדי לוודא שהאנשים האלו לא שם. לא היה שם כלום, למזלנו. אחרי כשעתיים הליכה לוסי התלוננה, "איימי, קשה לי." ניסיתי להרגיע אותה "רק עוד קצת ונעצור" אבל היא כבר התמוטטה על הרצפה. התיישבתי לידה ונתתי לה קצת מהמים שקנינו בתחנת הרכבת. "ננוח פה חצי שעה, בסדר?". המנוחה עזרה מאד, אבל אז ראיתי שלושה גברים מתקדמים לצד הכביש. אלו היו הגברים מהרכבת, עכשיו אני לא סתם פרנואידית. לקחתי את לוסי והמשכנו ללכת, הגברים היו בעקבותינו. לאחר כחצי שעה של הליכה כשהגברים מאחורינו, שמעתי משהו, "בעוד כעשרים שניות, כשאגיד לכן, תרוצו את הריצה הכי מהירה שלכן." זה היה קול לוחש של נער בגילי, הוא היה בתוך הראש שלי, הסתכלתי מסביבי והגברים היו רחוקים מידי כדי ללחוש לי את זה. הסתכלתי על לוסי והיא הנהנה לסימן שגם היא שמעה את זה. "מוכנות?" הקול נשמע שוב. "3, 2, 1-" אני ולוסי רצנו, אחזתי בלוסי והעפתי אותה לפניי. פיצוץ ענק שהעיף אותי ואת לוסי נשמע מאחורינו, המכונית שהייתה ליד הגברים התפוצצה.