איימי טמפל

האמת

פקחתי עיניים, הפיצוץ עדיין הדהד בראשי. הייתי שכובה על המדרכה, לוסי זרוקה לידי – פצועה, מלאה בדם, וחסרת הכרה. הייתי חייבת להגיע לכתובת, זחלתי על המדרכה נאנקת מכאב ותפסתי את לוסי. סחבתי אותה עד שהגעתי סוף סוף לכתובת. הייתי מטושטשת, אבל עדיין יכולתי לראות את הבניין הענק והגבוה עם החלונות המהודרים, שבאמצע כפר שומם ושקט. הגעתי לדלת הכניסה – עדיין מדממת. היה שלט מעל הדלת הירוקה והגדולה: "בית היתומים של הולי". צלצלתי בפעמון. הרגשתי בחילה וסחרחורת, לוסי עדיין הייתה בידיים שלי. בחור בלונדיני שרירי בגילי פתח לי את הדלת, התחלתי להגיד משהו, אבל הסחרחורת גברה, התמוטטתי. הבחור תפס אותי – וזה הדבר האחרון שאני זוכרת.

התעוררתי, לא הצלחתי להזיז שריר בגופי. פקחתי עיניים ומיד סגרתי, האור חזק כל כך. פתחתי בפעם השנייה עיניים, והפעם הצלחתי לראות – מעליי, בתקרה הייתה מנורה לבנה. אני שכבתי על מיטת בית חולים, מיטה לידי לוסי שכבה, עדיין חסרת הכרה. קמתי לאט מהמיטה, הייתה מראה על הקיר מולי, הלכתי אליה בזהירות – הייתי לבושה חלוק לבן עם ציורי ילדים כחולים, הנמשים שלי דהו, והשיער המתולתל שלי נראה חיוור – הוא לא היה ג'ינג'י ובוהק כהרגלו. היה לי תחבושת על הזרוע, ועל המצח סוג של פלסטר לבן ומוזר. הסתובבתי בחדר הגדול ושמתי לב לשורה של קופסאות זכוכית, ממש כמו במוזאון כששמים את זה כדי להגן על היצרות. רק ששם, לא היה כלום, הקופסאות היו ריקות לחלוטין. ניסיתי להבין למה שישימו פה את הקופסאות המוזרות האלו אם הן ריקות. לא הספקתי להבין מה קורה, כי בזמן שהייתי ליד הקופסאות שמעתי מפתח מסתובב במנעול הדלת. עמד שם נער בלונדיני, הבחור שפתח לי את הדלת. "איימי! התעוררת!" הבלונדיני אמר בהתלהבות והתקדם לעברי בחיוך. "איך – " רציתי לשאול כל כך הרבה שאלות, אבל הוא קטע אותי. "אני יודע, אני יודע. יש לך הרבה שאלות, אנחנו נענה על כולן. סוף סוף תדעי ממה את בורחת ואיך להילחם בו!" הייתי המומה, הוא אחז בידי ואמר לי לבוא איתו. לא התנגדתי, סוף סוף מישהו הולך לספר לי את האמת!

עברנו בדרכנו דלתות רבות עם מספרי חדרים, ועוד מקופסאות הזכוכית הריקות והמוזרות. כל פעם שניסיתי לשאול שאלה, הוא רק אמר "עוד מעט תדעי הכל." והמשיך בדרכו איתי. הגענו למעלית, ורק אז הבנתי עד כמה הבניין הזה עצום – היו שם לפחות 50 קומות! הוא לחץ על הקומה האחרונה והמעלית התחילה לזוז "עכשיו את הולכת לפגוש את מנהל המחנה – מר איגנס. הוא יסביר לך הכל." אמר הבלונדיני. הגענו לקומה והדלת נפתחה, זה היה פנטהאוז מטורף! לא הספקתי להתפעל מהמקום ונפתחה דלת – טוב.. לא בדיוק דלת, זה היה קיר שהחלק האמצעי שלו פשוט זז לצדדים. הקיר חשף משרד מרשים שעל כיסא מכובד וגדול ישב איש מבוגר לבוש חליפה לבנה, ועל ראשו משהו שנראה כמו כתר זהוב צמוד למצחו. אני והבלונדיני התיישבנו בכיסאות מול האיש שכנראה הוא המנהל. "תלמידה חדשה?" שאל המנהל בהרמת גבה את הנער, והוא הנהן לחיוב. "טוב, תקשיבי ילדה – יש לך הרבה לעכל. אני הולך לעשות את זה קצר, את כל השאלות את יכולה לשאול את כריסטיאן" הוא הצביע על הנער הבלונדיני, שעכשיו אני יודעת את שמו, כריסטיאן. המנהל המשיך לדבר, "אז אני די בטוח שאת לא יודעת כלום, אז אני אתחיל מההתחלה, את לא בת אדם, זה כבר ברור, נכון?" לא בת אדם? איך זה ברור לעזאזל?! הוא המשיך בדבריו "אז את איתנו, על טבעית" הוא אמר כאילו הכל מובן מאליו. "אז אנחנו גיבורי על?" שאלתי וצחקתי, המנהל נאנח והמשיך "ברור שלא. הראיה שלנו הרבה יותר טובה מבני התמותה ו-" קטעתי אותו, "אז יש לי ראיית רנטגן?" צחקתי, ואחרי שנייה התחרטתי מפני שהבנתי שגם קטעתי אותו בחוסר נימוס, וגם שהוא רציני. "אני לא צוחק איתך!" הידיים שלי נקשרו בעץ כמו צבע הכיסא, פלטתי צווחה ואז שתקתי מהפחד. "אז עכשיו – כריסטיאן ייקח אותך לסיור ולהתאמן." המנהל הניף בידו והקיר נפתח שוב. "אוקיי" אמרתי למנהל וניסיתי לקום, הידיים שלי נקשרו יותר חזק והתיישבתי בתבוסה. "כן, מר איגנס. צריך ללמד אותך נימוסים גברת צעירה." המנהל איגנס אמר. "כן, מר איגנס." חזרתי אחריו.

כשחזרנו למעלית בחנתי את הסימנים האדומים על הידיים שלי. "מר איגנס חזק, לא ממליץ לך לעצבן אותו." כריסטיאן אמר – לא עניתי. "אני בטוח שיש לך הרבה שאלות. עכשיו את תלמדי כאן, ואת תדעי להילחם, תדעי לפתוח קירות כמו מר איגנס, תדעי להיות בלתי נראית." כריסטיאן הרים את ידו וכף ידו נעלמה. "מה?" נבהלתי, כריסטיאן צחק בהתנשאות והחזיר את היד למצבה הרגיל. "נחמד, אה?" הוא שאל בחיוך.

"אני אלמד לעשות את זה?!"

"כן, ויותר מזה."

כריסטיאן עשה לי סיור בין הקומות, "עכשיו הגיע הזמן לשיעור הראשון שלך." אמר כריסטיאן והוביל אותי כנראה לכיתה. התרגשתי, ממש רציתי לדעת לעשות את זה. הגענו לחדר קטן, היה שם מורה נמוך עם משקפיים עגולים לבוש חליפה סגולה, ומלא מכשירים של עיניים, ולוחות עם מספרים. זה היה נראה כמו בדיקת עיניים, לא הבנתי מה קורה אבל כריסטיאן הציג בפני את המורה והלך. המורה השיב אותי במכשיר עיניים, וזה בהחלט התנהל כמו בדיקת עיניים, זה היה שעמום מוחלט. בערך שעה לאחר מכן כריסטיאן הגיע ואמר לי לבוא לאכול. "חשבתי שאלמד איך להיות בלתי נראית, לא שאבלה בבדיקות עיניים." התלוננתי בדרך לכריסטיאן. "את מצליחה לראות מה יש פה?" הוא עצר ליד אחת מהקופסאות הריקות ושאל אותי. אמרתי שאין שם שום דבר, "אני רואה את זה, כל מי שנלחם רואה את זה, את צריכה להבין שהעיניים שלך צריכות להיות מסוגלות לראות אותם לפני שאת מזיזה אותם." הוא אמר. "אותם? מי זה אותם?" הייתי מבולבלת "האטומים, ככה אנחנו עושים את זה, אנחנו מזיזים אטומים. כשמר איגנס פותח את הקיר הוא מזיז כל אטום ואטום שבקיר, כשאני מעלים את היד שלי, אני מרחיק כל אטום ואטום בידי, כך שבני האנוש לא יראו אותה." הוא הסביר לי, זה נשמע מעניין, אני ממש מחכה שאוכל להזיז אטומים.

הגענו לחדר האוכל, היו שם מאות אנשים שישבו בשולחנות. לקחתי מגש עם אוכל וישבתי ליד כריסטיאן, "אז.. כריסטיאן? מה קורה עם אחותי?" שאלתי, "קודם כל את יכולה לקרוא לי כריס, ולגבי אחותך.. היא עדיין לא התעוררה, אבל אל תדאגי, הרפואה פה מתקדמת, היא תתעורר מהר מאד." הוא ענה בחיוך. קיוויתי שהוא צודק.. אחר כך כריס לקח אותי לחדר שלי, זה היה חדר כמו בבית מלון, זה היה ממש מגניב, היו שם שתי מיטות, כנראה אחת לי ואחת לאחותי. כריס הראה לי שיש סוג של מיני בר ואכלנו וצחקנו כל הלילה, דיברנו על מלא דברים, הוא בחור ממש נחמד. באיזשהו שלב כריס היה צריך ללכת, הוא אמר לי לילה טוב, אבל עצרתי אותו ביציאה "כריס, זה אתה נכון? אתה זה שלחשת לנו, אתה זה שהצלת אותנו." שאלתי, כריס רק הנהן בחיוך ויצא מהחדר.