איימי טמפל

הזוג של המחנה

הבוקר הגיע, אחרי אתמול לא הצלחתי כמעט להירדם, כל הזמן חשבתי עליו, על הנשיקה שהייתה לנו. העיניים היפות שלו, שיערו המושלם. אני חייבת להודות, לא התחרטתי על אף רגע אתמול. אני רק מקווה שכך גם כריס...

אבל למרות הכל הייתי מוכנה לשיעור הראשון שלי עם כריס. התארגנתי מהר והלכתי לקורס, הגעתי והיו שם את רוב החברים שלי.

התיישבתי ליד ג'ייקוב ולוק, "נחמד לראות אותך כאן סוף סוף." אמר לוק כשהתיישבתי, רק חייכתי אליו וחיכיתי ש'המדריך' יגיע.

כריס הגיע, מיד חייכתי אליו בכניסתו לכיתה, אבל הוא התעלם ממני, בכלל לא התייחס אליי, אחרי הנשיקה שלנו? מה קרה פתאום? הוא החליט להתחרט?

לא הספקתי לפצח את המצב לפני שכריס התחיל בהסבר קטן על מבנה האטום, וחילק לכל אחד קופסת זכוכית קטנה, "תודה." לחשתי בחצי חיוך כשהוא הגיש לי את הקופסא. אבל הוא התעלם, היה אדיש, דבר שלא אופייני לו בכלל.

"זכרו, נסו להתרכז באטום ולדמיין אותו זז. ברגע שתצליחו להזיז אטום אחד תנסו להזיז את כולם. לטובים שבנינו, נסו לחבר את כל האטומים יחדיו. בהצלחה!" אמר כריס וכולם התחילו להתרכז בקופסאות שלהם.

ניסיתי להתרכז גם, אבל לא הצלחתי לראות אפילו את האטום מרוב מחשבות על אתמול בלילה, ועל כריס, למה הוא מתנהג ככה? זה משהו שעשיתי? רק רציתי להיות שם שוב, רק אני וכריס, בערב ההוא, לא עכשיו, לא במצב הזה.

בסופו של דבר הצלחתי להתרכז ולראות את האטום, הזזתי אותו אנגסטרום אחד אולי, אבל אז נגמר השיעור.

כולם עזבו את הכיתה ואני וכריס נשארנו, התקדמתי אליו, "למה אתה מתנהג ככה? מה עשיתי?" שאלתי בעצבים, "כלום, כלום, אני רק מבולבל מעט, לא יודע, מצטער.." הוא אמר וברח עם חפציו מהכיתה.

נשארתי לבד בכיתה, מביטה בדלת הנסגרת שכריס סגר אחריו. 'הוא באמת מתחרט אה?' חשבתי לעצמי. התיישבתי על שולחן המורה המאובק. תמיד עושה בעיות... תמיד יוצרת בעיות.. ותמיד מסתבכת... כל מקום חדש, אני לא יכולה שלא להסתבך.

ובקשרים רומנטיים, למה נישקתי אותו? אבל הוא רצה בזה.. אוף... עכשיו הוא לא רוצה. גברים זה דבר קשה.

לא הגעתי לחדר האוכל באותו היום, זה היה מביך מידי. לוסי הייתה שם, לבד. הלכתי אל הגבעה ההיא, התיישבתי על הדשא, ועצמתי את עיניי כשהרוח העיפה את שערי. הבטתי בנוף היפיפה שהשקיף אל היער הקרוב.

"חשבתי שתהיי פה.." קול אמר מאחוריי, הסתכלתי עליו, כריס החזיק בידו מגש מחדר האוכל. הוא התקרב והתיישב לידי, הביט בי.
"סליחה, לא התנהגתי בסדר, אני פשוט הייתי קצ-" הוא התחיל לדבר אבל קטעתי אותו, "אתה מתחרט על אתמול?" שאלתי וניסיתי להחזיק את הדמעות שעלו בעיניי.

"לא, לא, ברור שלא, אני לא מתחרט על רגע אני-" ברגע שהוא אמר את המילים האלו נישקתי אותו, הוא שמט את המגש מידיו והתקרב עם גופו צמוד אליי.

'ידעתי! ידעתי שהוא לא מתחרט!' חשבתי לעצמי, אבל מה שלא ידעתי זה שכל החברים שלי צופים בנו מלמטה, שמענו צחקוקים וריחקנו את גופינו בבהלה.

כל החבורה הייתה שם, ירדנו אליהם, "ידעתי שזה יקרה בסופו של דבר." אמר לוק בחיוך רחב, "הייתם צריכים לראות אותם אתמול! חחחחח שירותים" לוסי צחקקה לה, "את צפית בנו?!" רתחתי מזעם, אבל פניי רק הסמיקו עוד יותר. זה היה מביך, אבל אני שמחה שלפחות עכשיו כולם יודעים.

כשהגענו לחדר האוכל כולם כבר ידעו, רק מאוחר יותר הבנתי שלוסי סיפרה לכולם על הנשיקה שלי ושל כריס אתמול, החצופה הזו פשוט בהתה בכל הנשיקה שלנו!

אבל זה לא היה מביך כמו שחשבתי שזה יהיה, זה היה דווקא נחמד, היינו 'הזוג של המחנה'.

התיישבתי ליד כריס והוא חיבק אותי ביד אחת, הסמקתי, אבל מיד אחר כך נשענתי עליו מעט, זה היה חמוד.

"אמרתי לכם שזה יקרה!" צעק אחד הנערים בשולחן, אני רק גלגלתי עיניים ונשקתי לכריס בלחי. זה היה נחמד להתנהג כמו זוג לשם שינוי.

לאחר שאכלנו הלכנו לקרב הבוגרים, זה מגיל 18 ומעלה, עד המוות או הכניעה. לי זה היה נראה מוזר שהמחנה מבזבז כל כך הרבה חיילים על קרבות מטופשים, אבל מסתבר שיש חוקים די ברורים שמונעים מהחזקים והחשובים למות. אסור ללוחמים פעילים להשתתף בקרב, אסור לעבור את 5 שעות קרב (כנראה לוחמים רגילים ליותר), ואסור להרוג אם הייתה כניעה. אבל אני עדיין נגד הדבר הזה.

הקרב לא היה מעניין במיוחד, הוא הורג אותו, הוא פוצע אותו, כרגיל... "כריס, בוא נלך.." ביקשתי במשיכת ידו, "בסדר.." הוא היה די מאוכזב, הוא אוהב קרבות, אבל שכנעתי אותו לעזוב.

הלכנו במסדרון, עברנו ליד דלת חדר האימונים שהיה פתוח, "רוצה להתאמן?" הוא שאל עם חיוכו המקסים, "בסדר, אבל תוותר לי.." מלמלתי.

כשהייתי בבית הספר שלי התביישתי באהבתי לאומנויות לחימה.. זה נכון, לא כל אחת מושלמת, גם לא זאת ש'כולם רוצים אותה'. אני לא עפה על עצמי, פשוט הדביקו לי כינוי מטופש ומגעיל.

אז בכל מקרה.. התאמנתי בקראטה, אבל כשעברתי בית ספר הורדתי את זה מהרשימה. לא מתאים לבנות עדינות וחמודות קראטה, זאת הסיבה שאני מצליחה להשתלב. וכשאני חושבת על זה, בחברת בני האדם תמיד שיניתי את עצמי, תמיד הסתרתי מעצמי. פה, במחנה, אני לא מרגישה בזה צורך כבר.

נכנסנו אל חדר האימונים שאני מכירה כבר מאימוני הקראטה שנערכים פעם בשלושה ימים. עמדתי בעמידת קרב רגילה מול כריס, עיניו היו כאלה יפות, חבל לפגוע בהן. טוב, לא משנה... כיוונתי בעיטה אחורית מסובבת אל פניו, הוא התחמק ואני שלחתי חסימה לכיוון המכה שעמדה לפגוע בעמוד השדרה שלי. הסתובבתי בתנועה חלקה יחד עם שילוב קומבינציה משלי, אגרוף מזויף מבלבל, אגרוף לפנים, חסימה שלו, בעיטה חלקה שאני אוהבת לבטן. הוא השמיע אנקת כאב ומיד תקף באגרוף לצידי, הבנתי מה המהלכים שלו ונכנסתי אל הפלה בצורה שהאגרוף לצד האוזן שלי, אנחנו כתף לכתף, ואני זורקת אותו לרצפה. איייי, זה עבד, אוי, חבל על כריס, הוא נחבט במזרון הכחול באנקת כאב ברורה. "את טובה." הוא אמר כשעזרתי לו לקום, חייכתי.