איימי טמפל

כדור אחד. נשמה אחת.

אחרי מה שקרה בחדר האימונים ירדתי לאגם. זו פעם ראשונה שהייתי באגם, לא נהגתי לצאת הרבה מהמחנה.

הבטתי במים, בגלים הקטנים שמכים בדשא הירוק.

חיבקתי את הברכיים שלי.

אית'ן באמת היה חמוד, היה לי כיף איתו. אבל לעולם לא חשבתי עליו בקטע זוגי... לא ידעתי שכך הוא חשב.

חשבתי לעצמי האם אני אמורה לכעוס עליו, על כך שנישק אותי, למרות שידע שאני עם כריס.

או האם אני אמורה לכעוס על עצמי? על כך שחשבתי לכמה שניות על... על לבגוד בכריס.

אבל לא עשיתי זאת, אז אני בסדר לא?

אם כך אז למה אני כל כך מפחדת שכריס יגלה על מה שקרה בחדר ההוא?

אולי אני מפחדת ממה שהוא יעשה לאית'ן? כריס חזק, הוא בהחלט יכול לפצוע אותו קשה.

אני לא רוצה שאף אחד מהם יפגע. אני אוהבת את כריס, אבל אני מפחדת שהוא עלול לעשות משהו לאית'ן.

לא. הוא לא יעשה משהו לאית'ן, לא אתן לו. הריי אני לא כעסתי עד כדי כך כשהוא היה עם אנה.

לא כעסתי עד כדי כך, נכון? אני כבר לא בטוחה בעצמי...

אנה באמת חמודה, כיף לדבר איתה, אבל היא יודעת שכריס הוא חבר שלי...

אז אני אמורה לכעוס? או שזה יהיה רכושני מידי?

אני אמורה לדבר על זה עם כריס?

אני אמורה לשמור על זה לעצמי?

אני כבר לא בטוחה בשום דבר.

התחילה שקיעה, היא הייתה כל כך יפה.

אסור לנו להישאר בחושך בחוץ אם זה לא משימה... כדאי שאחזור...

קמתי מהדשא והלכתי לאט לכיוון המחנה. ידיי היו בתוך הג'קט האפור שלי.

חושך מילא את הכפר, הכוכבים התחילו לצאת ולהאיר את הדרך.

דמעה ירדה מעיניי בלי שליטה, דמעה של בלבול.

התחיל להיות לי קר.

לפתע שמעתי רעש מהשיחים, התחלתי לרעוד, מתחרטת על כך שכריס או אית'ן לא איתי כאן.

הרעש התקדם למקום אחר, מאחוריי.

הסתובבתי בבהלה. ראיתי אדם בן 20 בערך לבוש במעיל פרווה, בידו היה אקדח שכוון היישר אל הפנים שלי.

רציתי לצעוק לעזרה, אבל אף קול לא יצא מפי באותם הרגעים.

התנשפתי בכבדות, יודעת שככל הנראה אלו רגעי האחרונים.

האקדח ירה, שמעתי את ההדק הנלחץ תחת אצבעותיו, את הכדור שעוזב את הקנה. ראיתי את ההבזק של הירייה, והקול המצמרר.