שלי לתמיד, ניית'ן//גמור

פרק תשיעי - העסקה

”תגיע לרחוב ***, אני מחכה. מציע לך להזדרז, חבל שהפנים היפות האלה יהרסו.“

אשטון כבר היה מוכן. כל המזוודות כבר היו בכוננות, הוא התכונן לזה זמן רב. הוא היה לחוץ, הוא פחד לגלות מה הם עשו לנער לבן השיער היפיפיה, הוא לא יכל לדמיין את הילד הקטן פגוע, איך אפשר לפגוע ביצור כל כך שברירי? ליבו דפק בחוזקה, והוא התמלא בזעם.

הוא נכנס לרכב בעצבנות והעביר את ידו בשיערו, הוא טרק את דלת המכונית, התניע את רכבו והחל לנסוע. הוא נסע במהירות בשדרות הצדדיות ברחבי קליפורניה, מתעלם מהאנשים העוברים ושבים, נוסע במהירות הבזק. בדבר אחד הוא היה נחוש; הוא חייב להחזיר את ניית'ן אליו.

הוא הגיע אל הבלוק הריק, הוא הבחין בו, בניית'ן. הוא היה לבוש בחולצה לבנה ומלוכלכת, שהייתה גדולה עליו בכמה מידות. ידיו היו קשורות מאחורי גבו ולפיו היה קשור סרט. שיערו התבלגן על פניו. הוא נראה חסר אונים. אשטון הקשיח את מבטו. זו ההזדמנות היחידה.

אשטון יצא מהמכונית היקרה עם אחת המזוודות השחורות. החוטף המסתורי חייך.
"תביא לי אותה." הוא דרש בתקיפות.
אשטון התקרב אליו באדישות, מושיט בזלזול את המזוודה הגדולה אל החוטף.
"אתה יודע," אשטון החל לומר, "יש מחיר למעשים, ואיתי, איתי לא מתעסקים." הוא חייך ודפק את המזוודה בחוזקה על ראשו של החוטף. הוא נפל בחבטה על הרצפה, מדמם.
אשטון מיהר לתפוס את ידו של הקטן וזרק אותו אל המכונית השחורה ומיהר להתניע.
"לפני זה, רק רציתי את הכסף שלך," החל לצעוק החוטף, "אבל עכשיו? עכשיו אני רוצה את הראש שלך!" הוא צרח. כמה גנגסטרים הגיעו ועזרו לו לקום.
"אתה כל כך הולך למות!" הוא המשיך לצעוק בזמן שהבחורים שלו הרימו אותו ולקחו אותו משם.

אשטון בינתיים כבר הספיק להתרחק, הוא חתך לקטן את החבלים ושחרר את פיו.
"איך עשית את זה?" מלמל הילד המותש.
אשטון חייך, "בוא רק נגיד שלא היה במזוודה כסף..." הוא גיחך והעביר יד בשיערו.
"איך ידעת שזה יעבוד?"
"לא ידעתי, אבל זה היה ניחוש טוב." אשטון קרץ.
"אני... אני כבר חשבתי שתשאיר אותי למות." הוא התוודה.
"לעולם לא קטנצ'יק, כבר אמרתי לך, אתה שלי." אשטון דיבר בכנות.

הקטן היה מותש וחלש, הוא נרדם על רגלו הרחבה של אשטון. אשטון חייך. הוא הרגיש את הנשימות העדינות של הקטן על רגלו והרגיש הקלה.
הם הגיעו לאחוזה ואשטון הרים את הקטן למיטתו ונשק למצחו. ניית'ן החל לבכות.

"אשטון הם... הם עשו לי דברים." ניית'ן מלמל.
אשטון התמלא בזעם, "מה הם עשו לך?"
"הם... נגעו בי..." אשטון ליטף את ראשו של הקטן.
"אני מבטיח לך, ברגע שאמצא אותם, אני אהרוג אותם, כל אחד ואחד מהם." אשטון נאנח ונכנס למיטה. הוא חיבק את הקטן וקבר את ראשו בצווארו. ניית'ן הסמיק.

ניית'ן שנא להודות בכך, אך לראשונה מזה זמן הוא הרגיש... בטוח. הוא הרגיש שמישהו מגן עליו, וזה גרם ללחייו להתחמם. הוא התמסר למגעו העדין של אשטון ונרדם.