שלי לתמיד, ניית'ן//גמור

פרק רביעי-בבקשה, תשחרר אותי

"א... אבל אני גר בפנימייה." ניית'ן גימגם. אין מצב שזה קורה לו, עד שהוא הגיע לפה קורה לו עוד משהו?

אשטון הזיז את שיערו של הקטן הצידה ובהה בפניו הסמוקות. "אתה נשאר פה וזה סופי." הוא אמר בטון רציני ונשק בעדינות למצחו.

הוא החזיק את ידו של לבן השיער והחל להוביל אותו במסדרון, ניית'ן רק יכל להתפעל מגודל האחוזה המפוארת.

אשטון הכניס אותו לחדר האוכל הגדול, שולחן ארוך היה במרכז החדר וסביבו שמונה כיסאות, הוא הושיב את הקטן על אחד הכיסאות.

אשטון הניח צלחת עם לחם וחביתה על השולחן.
"לא אכלת שלושה ימים, אני רוצה לראות אותך מסיים את כל הצלחת." הוא אמר בקול קר.
ניית'ן החל לאכול, בטנו כאבה והוא השתדל שלא לפרוץ בבכי.

ניית'ן סיים לאכול ואשטון הרים את הקטן והחל ללכת איתו במסדרון, זה היה נדמה לניית'ן נצח, אשטון הגיע לאחד החדרים ופתח בעדינות את הדלת.

החדר היה גדול, בעל קירות ורודים ומיטה לבנה, עם חלון אחד אטום וארון לבן. אשטון הניח בזהירות את ניית'ן על המיטה וכיבה את האור.
"לילה טוב ניית'ן..."

***

ניית'ן פקח את עיניו, הוא ניסה לקום אך היה משהו שחסם את דרכו, יותר נכון מישהו. הקטן השמיע צרחה קטנה כשהבין שהוא ישן עם אשטון מחובק בלילה.

אשטון החל להתרומם בפיהוק, הוא העביר את מבטו על ניית'ן הקטן.
"תחזור לישון." הוא נאנח וחזר לישון.

כעבור כשעה הקטן התעורר, הפעם הוא נמצא לבד בחדר הגדול. הוא התרומם באיטיות וניגש אל המטבח, ניית'ן פחד להאבד בבית הגדול. הוא פתח את המקרר ומצא לחם וחביתה עם סלט ירקות מונחים ארוזים במקרר. על האריזה הונח פתק, "לניית'ן" היה כתוב.

ניית'ן הרים את הפתק והחל לעיין בו.
"לניית'ן,
עכשיו כשאתה בביתי יש כמה כללים.
1. אל תברח, יש שומרים בכניסה, זה מיותר.
2. אתה חייב לסיים את האוכל שמיועד לך עד הסוף, אין טעם לעבוד עליי, אני אבדוק בפחים.
3. אתה מדבר רק עם מי שאני מאשר לך.
4. אתה לא מתנגד אליי.
5. הבית לרשותך, תוכל להשתמש בכל החדרים עד הקומה הרביעית."

דמעות החלו לזלוג על פניו היפות, הוא מחה אותן בעדינות והתיישב באחד הכסאות. הוא החל לאכול את האוכל בחוסר חשק. ’אפילו זכות להתנגד אין לי,’ חשב בעגמומיות.

לאחר שסיים לאכול הוא נכנס לסלון והחל לראות טלוויזיה, אך הוא לא הצליח להתרכז. הוא חשב על המשך חייו, איך יוכל להסתדר עם החוקים החדשים? איך יוכל לחיות לגמרי לבד?

הקטן הירהר בליבו רבות על כך, עד שהוא לא שמע אפילו את הדלת נפתחת…

אשטון נכנס בעצבים והביט בביתו במבט קר, הוא התקדם אל המטבח עד שקלט את ניית'ן לידו, כשהסתכל בו, מבטו הקר התרכך ונהיה לחיוך קטן.

אשטון התקדם לעבר ניית'ן והרים אותו במותניו, הוא התיישב והושיב את הקטן על ברכיו. הוא שיחק מעט עם שיערו של הקטן.

"סיימת לאכול?" הוא שאל.
"כ-כן..." ניית'ן גימגם.
אשטון חייך אליו מעט, "אתה רוצה לשאול אותי משהו, נכון? אז תשאל." הוא הפציר בו.
"הממ... אשמח לדעת ל-למה אני כאן?" לבן השיער הרים את עיניו לעברו.
אשטון הקשיח לרגע ואז חייך מעט, "אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?"
"כ-כן." ניית'ן פחד מתגובתו.
אשטון ליטף את פניו מעט. "אז ככה..."