שלי לתמיד, ניית'ן//גמור

פרק שני-רק פעם בשנה

ניית'ן המבוהל מיהר לברוח מהבחור המאיים. הוא רץ לחדרו והתיישב על הרצפה, דמעות מלוחות החלו לזלוג מעיניו הכחולות, הוא כיסה את פניו בידיו ובכה. זו הייתה תשומת לב שהקטן לא היה צריך.

***

חלפו כשבועיים וניית'ן לא ראה את אשטון. היום, היה העשרים ואחת לספטמבר, מה שאומר שיום הולדתו מתקיים מחר. ניית'ן נחרד למחשבה זו. ׳רק שהיום הזה יעבור בשלום׳ חשב. הוא הלך לישון עם תקווה קטנה ונרדם.

***

היום זה היום. העשרים ושניים בספטמבר. ניית'ן שם סוודר שחור שהיה לו בארון ומכנסי ג'ינס ארוכים. הוא שנא לחשוף את גופו, הקטן היה כל כך רזה, שראו לו את עמוד השדרה, הוא תמיד היה מושא ללעג, בבית ספרו הקודם, תלמידים נהגו להתעמר מעליו ולהכות אותו. הוא היה מקבל את המכות וממשיך בשקט.

כשחושבים על זה, לניית'ן מעולם לא היו הרבה חברים, קצת קשה להיות עם ביטחון עצמי כשאתה נמוך ולא חברותי במיוחד. היו לו כמה חברים, הם כולם בגדו בו.

הוא הלך במסדרון בית הספר, ׳עד עכשיו אין פה שום דבר חשוד׳, חשב.

הוא פתח את הלוקר שלו, הוא היה ריק. בעל השיער הלבן המשיך ללכת במסדרון, הוא נכנס לכיתה, הכל היה כרגיל. הוא התיישב במקומו, שום דבר לא קרה.

בסך הכל יומו התנהל כרגיל, אותו שיעמום בשיעורים, אותן חפירות על בנים מתאליה, אותן הפסקות שקטות בספרייה.

תאליה הציעה לו לבוא לעשות איתה קניות, טוב, הציעה זו מילה עדינה, אפשר להגיד שהיא גררה אותו לזה.

ניית'ן שונא חנויות, הן קרות ומלאות באנשים. ניית'ן גם שנא למדוד בגדים ולראות כמה הם גדולים על גופו הצר והקטן.

לאחר מדידות רבות, תאליה מצאה לו סוודר כחול וגדול, מכנסיים לבנים קצרים ונעליים קטנטנות וכחולות, עם שרוכים לבנים.

"אתה נראה כל כך חמוד!" היא קראה בהתלהבות.
הוא הסתכל על גופו ונאנח.
"אני מניח שזה בסדר..." הוא אמר.
הם שילמו ויצאו מהחנות.

בנסיעות ניית'ן נהג להתבונן בחלון, לראות איך הדברים חולפים במהירות ונעלמים, איך האנשים בחוץ ממהרים.

כאשר הם הגיעו לפנימייה, תאליה לוותה אותו לחדרו, הוא פתח את הדלת...
"הפתעה!" כל הכיתה שלו נכחו בחדרו, וגם אשטון.
ניית'ן מיהר לברוח בזמן שאשטון רדף אחריו.
הוא התיישב על הדשא ודמעות החלו להופיע על פניו.

הוא נזכר בימי ההולדת הקודמים שלו, שהרביצו לו עד זוב דם, שאחד הילדים הניח את רגלו במעבר וגרם לו ליפול ולשבור את ידו, והכי גרוע, כשהוא הגיע לכיתה כל הבנים תפסו אותו וגררו אותו לאיזה חור והחלו לגזוז את שערו. תמונות של שערו על הרצפה החלו לצוץ בראשו. הוא בכה וכיסה את פניו בידיו.

לפתע הוא הרגיש שמישהו מתיישב לידו, הוא התעלם מכך והמשיך לבכות, האדם שהתיישב לידו חיבק אותו חיבוק חם. ניית'ן הרים את ראשו, זה היה אשטון. רק שהפעם, הוא לא היה מאיים, ואפשר להגיד שהוא היה אפילו... חמים.

מאיזשהי סיבה, ניית'ן בחר להתמסר לחיבוקו החמים. הוא הרגיש מוגן, הוא הרגיש שמישהו נמצא איתו והוא לא לבד. הקטן רק רצה שהחיבוק הזה יימשך לנצח. לאחר כעשר דקות הגבוה קם ופנה לדרכו.

ניית'ן פשוט הלך לחדרו עם ולאחר כמה שניות נרדם.
כך הסתיים יום הולדתו הראשון בבית הספר...