My Angel (1)

~1~

זמן: המאה ה-21

חנות הספרים הישנה הייתה מרופטת ומלאה באבק. היצורים החיים שבילו פה הכי הרבה זמן היו החרקים.

ואני, כמובן.

ככה זה כשהעבודה המשתלמת היחידה בעיר היא כאן.

למען האמת, העבודה ב"חנות הספרים של לינה" הייתה העבודה הטובה ביותר שהייתה לי, ובהתחשב בעובדה שעבדתי בלא מעט מקומות- הייתי אומרת שזה הישג.

החנות אומנם ישנה, אך ממוזגת, ובסופו של דבר מתרגלים לריח הספרים המעופשים. החרקים- לזה אי אפשר להתרגל.

כבר אמרתי ללינה, בעלת המקום המבוגרת, שתזמין ריסוס למקום.

היא טענה שאין צורך, החנות בסדר גמור והחרקים לא מפריעים לאף אחד.

מיותר לציין שחלקתי על דעתה.

אבל אף אחד לא יכול לשכנע את לינה בת השישים וחמש אחרת, אפילו לא הנכד האהוב שלה. הוא עבר מדיי פעם כדי להושיט יד פה ושם, אבל בגדול הוא למד באיזה קולג' בצד השני של העיר.

"אווה!" קולה של לינה נשמע מהדלת שהובילה לבית שלה במעלה המדרגות. נאנחתי בשקט, מנסה למצוא את כל הכוח שבעולם לא לתקן אותה.

כבר כמה פעמים שהסברתי לה שהשם שלי הוא אוולין, אבל כמו שציינתי קודם לכן לינה היא אישה מאוד עקשנית.

זזתי ממקומי מאחוריי הדלפק והתקדמתי אל עבר המדרגות.

"כן, גברת ג'ונס?" שאלתי אותה בקול, מחכה שתענה לי. היה ברור לי שלא תשמע אותי, לכן חיכיתי עד שתצא מהבית.

"ראית במקרה את הספר ההוא?" היא שאלה, כאילו קראתי את מחשבותיה ואדע מיד על איזה ספר דיברה.

קימטתי את מצחי, "איזה ספר?" שאלתי בחזרה, מסתכלת סביבי כאילו אקבל סימן משמיים על מה לעזאזל האישה הזאת מדברת.

"הספר, עם הכריכה היפה והישנה!" היא צעקה, לרגע לא חושבת שהתיאור הזה מתאים לשמונים אחוז מהספרים פה.

מצד שני, לפעמים אני באמת תהיתי אם בכלל זכרה אילו ספרים היו בחנות שלה. היא נופפה את ידה, ממלמלת, "לא חשוב" ועלתה בחזרה לביתה.

הנדתי את ראשי מצד לצד ונאנחתי, חוזרת אל מאחוריי הדלפק ומסתכלת על הדפים על המשטח. בניגוד לאחרים שסיימו תיכון, אני לא המשכתי ישירות לקולג'- בעיקר כי לא ידעתי מה רציתי ללמוד. כיוון שעבדתי וחסכתי במשך שנים כסף, היה לי מספיק כדי ללמוד, ולכן לא זו הייתה הבעיה.

כמובן שאמא לא בדיוק עזרה לי להשיג את הכסף.

הדודה שלי, אנה, גרה איתנו בבית ועזרה עם הקניות והחשבונות. אמא הייתה בעייתית כשזה הגיע לכסף, ואם תחזיק עבודה חודש זה יהיה הישג חדש.