My Angel (1)

~2~

*לא בדוק, תרחמו עליי אם אתם רואים טעות! תודה 3:)*

*

זמן: יום לפני יום ההולדת התשעה עשר של אוולין

התעוררתי מאוחר באותו בוקר כי ידעתי שלא הייתה לי משמרת בבוקר בחנות עד הערב. הייתי אמורה להיפגש עם מארלי רק אחר הצהריים בשלוש, והיה לי מספיק זמן להתארגן ולא לעשות כלום.

זה היה אחד הדברים האהובים עליי ביותר; להתבטל. כמובן שרוב חיי לא יכולתי לעסוק במלאכתי האהובה ביותר, בעיקר כי כשלמדתי הייתי צריכה גם לעבוד. כמעט ולא היה לי זמן בין לבין, אפילו בסופי שבוע עבדתי.

עכשיו כשעבדתי כמה משמרות בשבוע ולא למדתי, מצאתי את עצמי עושה את מה שרציתי כל כך הרבה זמן.

עד שאמא שלי יצאה מהחדר שלה והתחילה לדבר איתי על המנהלת ה"פסיכית ולא נורמלית שצריכה שמישהו ילמד אותה לקח" ועל הסיבה שהפעם פיטרו אותה.

מתברר שהמנהלת שלה לא אוהבת שמקללים אותה.

חוצפנית שכזו.

כשהגיע הזמן ללכת להיפגש עם מארלי, כמעט וברחתי מהבית רק כדאי לברוח מאמא ומהשטויות שיצאו מפיה.

עוד יום או יומיים היא תנסה לחזור לעבודה שלה, ורוב הסיכויים לא יקבלו אותה ולכן היא תתחיל לחפש עבודה חדשה שיפטרו אותה ממנה.

אם היה משהו להגיד על אמא שלי, מלבד שהייתה אלכוהוליסטית ומבולגנת, הוא שהיא הייתה נחושה. לפעמים קצת יותר מדי לטעמי, בעיקר כשזה הגיע ללעשות צחוק מעצמה.

היה לי מזל שהפסיקה לנסות לחפש גבר חדש כשהייתי בת שתיים עשרה.

עשיתי את דרכי אל בית הקפה ברגל, כיוון שהוא היה במרחק של רבע שעה מהבית ובלאו הכי לא היה לנו אוטו. היה לי רישיון, אבל בימינו להחזיק אוטו, לשמור עליו ולדאוג לדלק היה משהו שלא יכולנו להרשות לעצמנו.

בכל מקרה אהבתי ללכת ברחובות העיר במזג האוויר שהיה לנו כשהחורף התקרב.

כשהגעתי לבית הקפה, מיד מצאתי את עצמי מורידה את הז'קט מעליי. בית הקפה בו מארלי ואני נהגנו לבלות היה חמים ומלא בריחות של קינוחים מתוקים וקפה.

עיניי הבהירות נחתו מיד על שיער סגול וגלי של חברתי הטובה, מרלי.

מארלי, שהייתה קרויה על שם בוב מארלי כי הוריה היו מעריצים יותר מדי נאמנים אם תשאלו אותי, הייתה חברתי הטובה מאז שבכיתה ג' משכה בצמות של איזה ילדה שלא הפסיקה להיטפל אליי. מאותו יום נהיינו בלתי נפרדות.