My Angel (1)

~7~

זמן: יומיים אחרי יום ההולדת של אוולין

"תצטרכי להסביר את זה יותר, אבל לא כרגע." ורוניקה אמרה והביטה סביב. נתתי לה מבט חשדני, עדיין לא בטוחה אם אוכל לסמוך עליהם. עוד לא ידעתי אם לסמוך על מיסטיק, למרות שפין סמך עליה. ואני סמכתי על פין.

"בואו נסתלק מפה לפני שעוד אוכלי צללים יופיעו." היא נופפה בידה וסימנה לעקוב אחריה. התבוננתי בשני המלאכים האחרים ובחנתי אותם. הם לא נראו כמו מלאכים.

כן, הם שניהם נראו חזקים, גבוהים ויפים. גם ורוניקה נראתה כמו דוגמנית.

האם כל המלאכים נראו ככה?

נערתי את ראשי והתחלתי לעקוב אחרי ורוניקה, מריאלה ואוריאל רק צעד אחד מאחורי.

ראיתי חיוך שובב נוסף מכיוונו של אוריאל, מה שגרם לי לתהות בן כמה הוא היה. הוא התנהג כמו ילד.

"מרדף רציני עשית לנו," אמר לפתע אוריאל ותפס את תשומת ליבי. זה נשמע שהוא מקניט אותי כדי לגרום לי לצחוק, אבל עברתי ימים ארוכים ומתישים, אז נעצתי את מבטי במעט כעס.

מריאלה, שכנראה ידעה בדיוק מה חשבתי, היכתה את זרועו.

"תעזוב אותה," היא ציוותה, ונעצה בו מבט גם היא. לאחר מכן, היא פנתה להביט בי, ופניה התרככו.

"את לא נראית כל כך טוב," ציינה מריאלה והזכירה לי את זרועי והירך הכואבת. עכשיו כשהלכתי שמתי לב שגם היא כאבה.

חיבקתי את זרועי הפצועה, משמשך את תשומת לבה של ורוניקה.

"נפצעת?" היא שאלה ועצרה להביט בי. לא עניתי, מנסה להסוות את הכאב מזרועי.

"תני לי לראות," אמרה ורוניקה וצעדה כמה צעדים לעברי.

עם זאת, צליל צמיגים חורקים גרם לכולנו לקפוץ.

"אחר כך, עלינו ללכת." ורוניקה אמרה לנו, ואז אחזה בזרועי הלא פצועה והתחילה לגרור אותי איתה.

רציתי להגיד לה שהרגל שלי כואבת יותר מדי לרוץ, אבל אז האדרנלין בעט פנימה ובקושי יכולתי להרגיש את הכאב.

"קדימה אוולין, מהר יותר!" ורוניקה צעקה, מנסה לזרז אותי. נשכתי את שפתיי כדי למנוע מעצמי לקלל אותה, וניסיתי להתאים אליהם את לקצב.

הם היו הרבה יותר מהירים ממני.

אוריאל עצר ותפס את כתפי. ורוניקה הבינה את כוונתו, ולפני שהספקתי להגיד משהו כבר הייתי על כתפו.

"אלוהים אד-, היי!" צעקתי וניסיתי לזוז כדי שכתפו לא תחפור בבטני.

הרמתי את הראש לראות מכונית אחרינו, אבל המלאכים היו מהירים יותר.