מחכים לשמש

היום הראשון.

"אל תעזבו" שמעתי את סבתא שלי ממלמלת.
"אין לנו ברירה את יודעת" אמרה אמא.
"מה אין ברירה? אין פה בית ספר שמיילי תוכל ללמוד בו?" שאלה סבתא.
"בתל אביב יש את הבית ספר הפרטי שמיילי תוכל ללמוד בו , אני רוצה עתיד טוב בשבילה" אמרה אמא.
"נמאס לי" מלמלתי לעצמי בשקט כשאני מסדרת את המזוודה.
אני רוצה להישאר פה.
כאן נולדתי, כאן גדלתי. אני אוהבת את הקיבוץ הזה יותר מכל דבר אחר ו... אם אבא יחליט לחזור פתאום ולא ימצא אותנו? אני לא מסוגלת לעבור מפה. "זה לא יקרה" מלמלתי ופתחתי את החלון כדי לברוח.
ברחתי למקום שלי. למקום בו אני בורחת כשאין לי כוח לאף אחד אלא רק לאוויר,לטבע,לפינה על העץ מול הנחל שזה בעצם המקום שלי מאז ומתמיד.
צלצול הטלפון שלי נשמע , באמת שאין לי כוח לזה.
ניתקתי את הטלפון אך הוא לא הפסיק להרעיש.
אוי אמא...
"מה?" עניתי
"לאן הלכת? האוטובוס שלנו יוצא בעוד חצי שעה" אמרה בלחץ
"אני לא באה, אני נשארת פה." קבעתי.
"מיילי זה לא מעניין אותי אני לא עוזבת אותך פה ,ליאת מחכה לנו" אמרה
"ליאת הזאת לא מעניינת אותי אני נשארת פה" צעקתי וניתקתי את הטלפון.
פשוט אין לי כוח לזה.. אני כל כך רוצה להישאר פה.
לנצח.
אבל אני לא יכולה בלעדיי אמא שלי , היא הדבר הכי יקר לי והיחידי שיש לי.
"לעזאזל" הבטתי בשעון כששמתי לב שהאוטובוס יוצא בדיוק עוד עשר דקות , מזל שאני בכושר..
התחביב שלי זה לרוץ מאז ומתמיד.
רצתי במהירות כדי להספיק את האוטובוס
ולמזלי הספקתי.
נדחפתי בין כל הנוסעים במטרה לחפש את אמא שלי. "ידעתי שתבואי" שמעתי את קולה.
לא יצא לי שום דבר מהפה חוץ מחיוך.
"הגענו" אמא העירה אותי לאחר שעות של נסיעה.
המקום שונה לחלוטין, הבניינים ענקיים,הרחובות עמוסים באנשים, לעומת גוליאזי הקיבוץ המשפחתי והחמים שגדלתי בו.
"אדווה שלי" אמרה אישה חייכנית שהנחתי שזאת ליאת...
"מיילי אוו איך גדלת" חיבקה אותי ומחצה את לחיי.
"מיילי יקירה זאת החברה הכי טובה שלי מילדות אנחנו נתגורר אצלה למשך זמן" אמרה אמא.
"לתמיד" אמרה ליאת בחיוך .
חייכתי. לא שיש לי ברירה לא?
"זה החדר שלך" ליאת הובילה אותי לחדרי.
"וואו" הבטתי בחדר העצום
"מקווה שאהבת" אמרה ליאת
"לא היית צריכה ליאתי" חיבקה אותה אמא.
"אגב מחר את מתחילה ללמוד בבית ספר שבו אני מנהלת, בית ספר הפרטי "סאייר" מקווה שתסתגלי שם מהר" אמרה ואימי קפצה משמחה, בניגוד אליי...
אז היום עבר נורא מהר..
התחושה הייתה מוזרה.

הגיע הבוקר , לבשתי את התלבושת המוזרה שיש להם ויצאתי לדרך.
האוטובוס היה חנוק כך שלא יכולתי יותר והחלטתי לרדת שתי תחנות לפני הבית ספר.
הורדתי את החולצה המכופתרת ונשארתי עם גופייה ורצתי לבית הספר.
"זה עצום" מלמלתי עד שצפירה של מכונית הבהילה אותי.
"מה יש לה זאת" צעקה נערה שישבה שם באוטו יחד עם שני בחורים.
זזתי הצידה והבטתי בהם.
"את בסדר?" התקרב אחד הנערים שהיה בתוך המכונית.
"כ..כן" אמרתי והתפללתי לא לעשות בושות
"אליאב" אמר והושיט את היד.
"מיילי ,אני חדשה פה" אמרתי והושטתי את היד.
"נו מה אליאב אחי אתה בא?" צעק הבחור שהיה איתו במכונית.
הוא הגניב חיוך אחרון אליי ועזב איתם.
אני לא יכולה להסביר במילים מה התחולל לי בבטן מהתרגשות,ולא לא מהבית ספר אלא מימנו החיוך שלו בלתי מוסבר..
הוא נראה כל כך טוב והוא כל כך נחמד אני מקווה שיצא מזה משהו.
"סליחה אתה יודע איפה החדר של המנהלת?" שאלתי ואף אחד לא טרח לעזור לי.
"ילדים מפונקים" מלמלתי
"הצילו" שמעתי צעקה.
"הצילו" הקול התגבר שהתקרבתי לאולם ספורט.
התפרצתי והבחנתי באחד הבחורים שהיה במכונית ועוד כמה ו...ילד קשור?
"למה הוא קשור?" התקרבתי בבהלה.
"עופי מפה זה לא עניינך" הבחור צעק באיום.
"אני מבין שאת רוצה גם?" גיחח והבחנתי בשתיים מתקרבים אליי.
"אני הולכת" אמרתי מרימה את ידיי בבהלה.
"תעזרי לי" הבחור המסכן שקשור צעק
"שתוק" החטיפו לו אגרוף.
אני חייבת לעשות משהו.
יצאתי לבחוץ והבחנתי בצינור של הכיבוי אש.
מיד ללא חשיבה מיותרת לקחתי את הצינור ונכנסתי לחדר.
"יש לכם שנייה לעזוב אותו" אמרתי מאיימת עם הצינור.
"וואלה, את תשפריצי עליי מים? את יודעת מי אני?" שאל הבחור.
"זה לא כזה מעניין אותי" צעקתי.
"את לא תעזי" ציחקק ושאר הבחורים אחריו.
תוך שניות זרם הצינור העיף אותם לקיר והרטיב את כולם ואני נהנתי מלראות אותם מנסים לברוח מזרם המים.
"תברח" עזרתי לילד הקשור עד שזרם המים נחלש.
וכך גם אני ברחתי,איזה קארמה ביום הראשון להסתבך..
רצתי בכל כוחי שהבחנתי בבחורים
או יותר נכון השפוטים שלו כנראה? רצים אחריי
"אלוהים מה עוד יכול לקרות לי" מלמלתי אך בתוך שניות מצאתי את עצמי על הרצפה, 2 בנות שמו לי רגל כדי שאפול.
"תפסנו אותה" הבחורים אחזו בידיי בחוזקה והובילו אותי לאולם ספורט רק שהפעם ישבו שם מלא ילדים.
הבחור ששלט שם על הכול ממקודם עמד בשילוב ידיים מרוצה ולידיו הבחורה שהייתה יחד איתם במכונית הבוקר , בחנתי אותה ולמען האמת היא די יפה,ברונטית וגוף חלומי שכל בת הייתה רוצה.
"תבקשי סליחה" אמר כשהם הפילו אותי על ארבע.
"למה שאני אבקש מימך סליחה?" שאלתי
וצחקוקי הנערים התגבר.
"שמעת רומי?" פנה לבחורה שלידו.
"שמעתי עומרי היא נורא מצחיקה" ציחקקה.
עומרי ורומי אז... הם בטוח זוג חשבתי לעצמי.
"תבקשי מימני סליחה" אמר כשפרצופו החל להיות אדום.
"לא רוצה" אמרתי באומץ.
שפרצופו ניהיה חסר ביטחון כשהביט בכול הילדים בהלם מהסיטואציה.
"יש לך שתי שניות לבקש מימנו סליחה" רומי התקרבה באיום, בשניה הילדה היפה והעדינה הפכה למפלצת.
"אל תבזבזי את האנרגיה שלך עליה" תפס בידייה של רומי.
"מה אבל...?" שאלה רומי כלא מבינה אך עומרי הביט בה במבט קר.
"אני מבטיח לך שהיא לא תשרוד שבוע פה" חייך עומרי והיא אחריו.
"שמעת? אני מבטיח לך שלא תשרדי פה שבוע מיילי" אמר מחייך וכול החבר'ה נהנים מהאירוע.
מאיפה הוא יודע את השם שלי?
אה כן.. בטח אליאב הזה אמר לו הוא הרי היה איתו במכונית הבוקר.
"תעזבו אותי" מלמלתי בכעס לבחורים שעדיין אחזו בידיי.
"אנחנו נחיה ונראה" אמרתי מתקרבת לעומרי.
לפתע צחקוקים והמון דיבורים החלו..
לא הבנתי מה הולך ותוך שניות כבר אף אחד לא היה שם.

המשכתי בדרכי אך בכל המסדרון מבטים ננעצו בי.
"מיילי"שמעתי קול
"אליאב" אמרתי מתקרבת כשהוא מחייך אליי.
"אני מבין שנתקלת בעומרי אה" גיחח
"כן.." גירדתי בעורפי מבושה.
"מצטער על זה.. באמת שעומרי לא כמו שהוא נראה" אמר מחייך.
ואני שקעתי בחיוכו.
"מיילי הכול בסדר?" שאל כשלא עניתי לו.
וואו מה קרה לי פה עכשיו.
"כן , כן" מלמלתי והוא ציחקק והלך.
מיילי מה עובר עלייך!!
עבר איזה חצי שעה עד שמצאתי את החדר של ליאת הבית ספר כל כך ענקי.
היום הסתיים מהר ולמזלי אני לא בכיתה של עומרי
אבל של רומי הזאת כן... אבל לא כל כך אכפת לי
רק העניין שאליאב לא יחד איתי בכיתה מבאס אותי,
אוף.
"היי התגעגעת אלינו?" שמעתי קול והסתובבתי.
________________________________________

אז אני מקווה שאהבתן, אמנם הפרקים הבאים ממש מעניינים לעומת הפרק הזה, אבל אני אעלה את ההמשך שיהיו לפחות איזה 4 קוראות.
מבטיחה שהסיפור הולך להיות כל כך ממכר.
*אם יש משהו לא מובן אשמח שתפנו אליי.