מחכים לשמש

"מדברים על החמור, והחמור בא"

למחרת:
"מיילי בואי רגע.." המורה אייל קרא לי.
"המורה מה אתה עושה פה?" רצתי אליו בשמחה.
"יש לי הודעה כולם להתאסף" ותוך שניות כול בית הספר התגודד סביב המורה אייל.
"עומרי בוא" המורה אייל קרא ואני לא הבנתי מה מתרחש, הוא לא אמור להיות כבר באמריקה?.
"מהיום והלאה אין ברוגז ואין ריבים,כלומר מהיום תתנהגו כמו בני אדם, נכון עומרי?" אייל הביט בו.
"כ..כן,כן" מלמל ואני הייתי די בשוק.
"עכשיו תתנצל בפני כולם, מיילי בואי" אייל קרא לי.
"לא..לא המורה לא צריך" לא רציתי להביך אותו בפני כולם.
"לא זה בסדר, אני מצטער מיילי.. אני יודע שעשיתי לך דברים מגעילים והתנהגתי כמו בהמה, אבל זה לא יקרה שוב" הביט בי וכולם מחאו כפיים.
אני לא ידעתי מה להגיב באותו רגע, פשוט חייכתי.. אולי סוף סוף החמור הזה יתנהג כמו בן אדם נורמלי.

עוד יום עבר, הייתי חייבת אוויר אז יצאתי לריצה לקראת הערב.
הגעגועים לאבא שלי לא פוסקים.
מה שאנחנו קוראים לו כאב הוא זמני.
לפעמים הוא נמשך דקה, לפעמים שעה, ולפעמים שנה.
אנחנו חושבים שזה לעולם לא ייגמר, שזה תמיד ימשיך ככה. שזה ימשיך באותה עוצמה.
אנחנו יכולים לשכוח את כל הכאבים שסבלנו יום אחד, אנחנו יכולים להמשיך הלאה מאיפה שעצרנו.
נשימה חדשה, התחלה חדשה. תקווה חדשה יכולה לעטוף אותנו. אנחנו יכולים להמשיך בדרכנו , אבל גם אז, לא נוכל למחוק את הצלקות הבלתי נראות שבליבנו.

"מיילי , הכול בסדר?" אמא הביטה בי משחקת עם המזלג באוכל.
"א..אמא תספרי לי על אבא שלי" הנחתי את המזלג.
"מיילי תספרי מה קרה לך" חייכה אליי.
"באמת שלא קרה כלום, קדימה תספרי" חייכתי בחזרה.
"אבא שלך הוא בן אדם נורא טוב קודם כול, הוא ישר, מנומס ומתחשב" חייכה לעצמה.
"מעולם לא דיברת עליו ככה" חייכתי.
"איך ככה?"שאלה.
"היית מדברת עליו בזמן עבר, אבל עכשיו את מדברת כאילו הוא חי" אמרתי בוחנת את תגובתה.
"לא שמתי לב" חייכה והחזיקה בידי.

אור השמש סינוור אותי, ברקע רק קולות הציפורים.
יכולתי להמשיך לישון ככה שעות.
"בוקר?" מלמלתי לעצמי מנסה לפקוח את עיניי.
"שיט, אמא אני מאחרת" הבטתי בשעון.
"אני לא מאמינה" מלמלתי לעצמי לובשת את בגדי הבית ספר.
"מיילי?" אמא נכנסה לחדר.
"למה לא הערת אותי, אני מאחרת" נאנחתי.
"פשש" מחאה כפיים .
"אמא?" שאלתי לא מבינה.
"היום שבת ילדה מוזרה!" גיחחה מביטה בי .
"אני לא מאמינה" אמרתי מתיישבת על המיטה באנחה.
"בימים שיש בית ספר את לא מתארגנת ככה מהר" קרצה לי ויצאה מהחדר.
צלצול הטלפון נשמע.
"בואי אליי קצת" שמעתי קול , ישר זיהיתי שזה אליאב.
"אליאב?" שאלתי מחייכת לעצמי.
"ממש משעמם לי, את באה?"
"אני באה" התרגשתי וניתקתי את השיחה.

כשהגעתי אליו צפינו בסרט.
"מה קרה?" חייכתי אליו כשהבחנתי בו מסתכל עליי.
"סתם" חייך חזרה.
"אז למה אתה מסתכל עליי?" כאבו לי הלחיים מרוב החיוך שחייכתי.
"את מחייכת בפעם הראשונה אחרי המון זמן" צבט את לחיי.
"אני תמיד מחייכת , קודם כול!" חייכתי.
"בטח!" המשיך להביט בי.
"סוף סוף שכחת מעומרי" אמר.
"נכון?" חייכתי חיוך מאולץ,חבל שהזכיר אותו.
"סליחה, שוב הזכרתי אותו" הביט בי. הוא ממש קרא אותי עכשיו.
"לא, לא חשוב בוא לא נמשיך לדבר עליו שלא יהיה כמו בביטוי מדברים על החמור והחמור בא" חייכתי, והמשכנו לצפות בסרט.
"תשתי מים" אליאב הגיש לי מים,נחנקתי מלראות את עומרי בכניסת החדר של אליאב.
"את בסדר? אל תתרגשי כל כך!" עומרי הביט בי מצחקק.
"סליחה שנכנסתי בפתאומיות" הוסיך בחיוך.
"ממש ככה!" עניתי בחוצפה.
"בכל מקרה, לא חשוב סליחה שאני קוטע אתכם,אבל זה יהיה קצר. אני רק רוצה להודיע ... עניין היום הולדת שלך, סידרתי את זה." התיישב לידנו.
"מה עשית?" אליאב שאל.
"דיברתי עם ההורים שלי, נעשה מסיבה אצלי בחצר מחר" חייך בהתלהבות.
"יש דבר כזה שקוראים לו טלפון,נשמה" הדגשתי את הנשמה.
"הוא לא ענה נשמה ,אתם מנותקים מהעולם" החזיר לי בעקיצה.
"זה היה על שקט, סליחה" אליאב הביט בטלפון שלו.
"בכל מקרה, מה אתה אומר?" שאל עומרי.
"שאמא שלך אורית לא תכעס"  אליאב גירד בעורפו.
"העניין מסודר אחי" חייך עומרי.
"טוב, גם את באה נכון?" אליאב הביט בי בחיוך.
"מה אתם רואים? אני מת!" עומרי התפרץ לדברינו ולקח את הפופקורן לידיו.