מחכים לשמש

עומרי סאייר הטיפוסי.

"תודה , אני לא יודעת מה היינו עושים בלעדייך" הודתי לבחור שלקח אותנו טרמפ.
אם לא היינו קולטים אותו עובר היינו נשארים ביער הזה לנצח..
"למה לא הלכנו ישר לבית ספר?" שאלתי בוחנת את הבית הענקי של עומרי, הבית כל כך ענק ששבעים אנשים יכולים לגור בו.
"תראי איך אנחנו נראים" נאנח והתקדם לעבר כניסת ביתו ואני אחריו.
"אמא שלי יצאה?" עומרי שאל את עוזרת הבית.
"כן היא יצאה מוקדם וגם אבא שלך" חייכה אליי.
"וואו, ממש נס שהוא יצא מהחדר שלו" גילגל את עיניו.
"להכין לכם ארוחת בוקר?" שאלה העוזרת מביטה בנו.
"אנחנו רעבים לא?" עומרי הביט בי כדי שאתן לה תשובה.
"כן, אם זה לא גורם לך לטרחה" חייכתי אליה.
"אל תדאגי זאת העבודה שלה" עומרי ענה בעוקצנות.
גילגלתי עיניים... הבחור הזה חושב רק על עצמו.
לאחר שסיימנו להתארגן הנהג של עומרי הסיע אותנו לבית הספר.
"אולי אני ארד פה איפשהו?" הרגשתי לא בנוח שיראו את שנינו נכנסים יחד לבית הספר.. בכל זאת זה עומרי.
"למה? את פוחדת שיראו אותך איתי" גיחח
"מה זה קשור?" שאלתי במהירות , למרות שזה נכון.
בשנייה שהתקרבנו לבית הספר כל המבטים עלינו, אין אחד שלא התקרב והופתע לראות אותנו נכנסים לשער בית הספר ביחד.
המבט שהכי זכור לי זה המבט של רומי, אוי כמה הייתי משלמת כדי לראות את הפרצוף הכועס שלה שוב.
התקדמתי לכיתה והבחנתי ברומי, לא יכולתי שלא להעמיד אותה במקום.
"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב מהיום כשאת רואה אותי את משנה כיוון" תפסתי בידה.
"אל תגידי שלום וגם אל תדברי איתי" הוספתי וזרקתי את הצמיד חברות שהיא נתנה לי.
"כאילו שאני מתה לדבר איתך" זרקה את הצמיד לפח והלכה יחד עם שיר שמסתובבת איתה כל היום.
נכנסתי לכיתה וראיתי את נועה הילדה שהזהירה אותי פעם אחת מרומי, חבל שהייתי כל כך טיפשה ולא הקשבתי לה.
"צדקת לגבי מה שאמרת , אגב אני מיילי" הושטתי את ידי.
"אין אחד בבית ספר הזה שלא מכיר אותך, אני נועה" לחצה את ידי.
"שוב טלטלת את כל הבית ספר מיילי" הוסיפה.
"מה עשיתי כבר?" שאלתי בסקרנות.
"באת ביחד עם עומרי הבוקר" אמרה.
"נו, מה זה קשור?" שאלתי.
"את תראי , בטוח תפרוץ מזה מהומה" הסבירה.
"סליחה שאני שואלת אבל את דרמטית מידי או שנדמה לי?" ממה כבר תפרוץ מהומה לעזאזל?!
"סליחה שאני שואלת אבל את תמימה או שנדמה לי?" החזירה לי באותו מטבע.
"טוב, אני אספר לך מה באמת קרה שלפחות תיהיה לי עדה אחת" אמרתי והתחלתי לספר לה.

נקודת מבט עומרי:
"קח" אליאב הושיט לי את הטלפון והתקרב לשבת לידי בקפיטריה.
"וואי אחי חשבתי איבדתי אותו תודה" הודיתי לו.
"לא התכוונתי לדבר איתך, אבל...מה קרה אתמול בלילה?" שאל בסקרנות.
"אם לא תעשה מזה מהומה אני אספר לך" הצבתי לו תנאי.
"טוב, ספר" אמר בהחלטיות.
"ואז הגענו לבית ספר וזהו שום דבר לא קרה מעבר" סיימתי לספר לו.
"תראה עומרי , תפסיק כבר להתעסק עם הילדה הזאת" אמר.
"אני מסביר לך שהבלמים במכונית שלי התקלקלו איך זה אשמתי בדיוק?!" צעקתי.
"אז לא היית צריך לנסוע כמו מטורף בספיד כזה" כעס.
"טוב אחי, קרה מה שקרה לא מתחשק לי להתווכח איתך" סגרתי את הוויכוח הקטן לפני שיתחיל ריב גדול.
-סיום נקודת מבט עומרי-