מחכים לשמש

אמריקה

המשך נקודת מבט עומרי:
"זה בטוח?" שאל אליאב.
הלכתי לפגוש אותו...
"כן, אני נוסע לאמריקה" אמרתי משחק עם אבן שהייתה זרוקה על הכביש.
"אתה כועס עלי... אבל אתה מבין למה עשיתי את זה,נכון?" הביט בי.
"למה יש לך כזאת אובססיה לילדה הזאת?" החלטתי לקבל את התשובה שרציתי ממזמן.
"אין לי אובססיה" ענה.
"אם לא הייתי יודע שאתה דלוק על רומי הייתי אומר שאתה מאוהב בילדה הזאת" אמרתי.
"מיילי היא ילדה טובה, היא לא מזיקה לאף אחד, גם אתה יודע את זה טוב מאוד" הסביר.
"לפני שהיא באה הכול היה טוב מאוד!" הבטתי בו בכעס.
"נכון, אנשי הכפר היו משרתים אותך." מלמל.
"אני החלטתי אני לא אתן לילדה הזאת להישאר פה" התעקשתי.
"תכניס לך את זה לראש" אמרתי נכנס למכונית.
-סיום נקודת מבט עומרי-

הערב הגיע והחלטתי להתארגן לריצה.
"מספר לא מזוהה" צלצול נשמע.
"הלו?" עניתי בחשש.
"זה עומרי, צאי אני בחוץ" קבע.
"עומרי אל תיהיה מטורף" לחשתי לטלפון כדי שאמא וליאת לא ישמעו.
"אם לא תצאי אני פשוט אכנס" אמר ונבהלתי מהעובדה שהוא באמת מסוגל להיכנס לבית שלי.
"אני באה" ניתקתי לו.
ירדתי במדרגות בשקט כדי שלא ישמעו אותי, לקחתי את המעיל ויצאתי.
"מה אתה עושה פה?" צעקתי כשהוא נשען על מכוניתו בחוץ.
"בואי, הולכים לטייל קצת" פתח את דלת המכונית.
"אני בחיים לא אכנס איתך למכונית" התרחקתי משלב את ידיי בכעס.
"תשתקי ותיכנסי" דחף אותי כדי שאכנס למכונית.
"נו, מה אתה עושה" סגר את הדלת.
"תחגרי" אמר.

"מה זה המקום הזה?" נלחצתי כשהגענו לשדה שומם, וחשוך במיוחד.
הוא יצא מהמכונית ולא אמר שום דבר.
"מה את עושה? צאי" הביט בי.
"אני לא יוצאת!" קבעתי בעודי מחזיקה בחגורה.
"אם את לא יוצאת, אני אוציא אותך" התקרב אליי.
"אני אומרת לך שאני לא רוצה" צעקתי.
"צאי כבר" אחז בידי בחוזקה.
"אתה מכאיב לי, עזוב כבר" השתחררתי מאחיזתו.
"הנה עזבתי, מה תעשי??! אני שונא אותך" הצביע עליי.
"כאילו שאני מתה עלייך" גילגלתי עיניים מגחחת.
"אם את לא מתה עליי, לכי להזדיין!" צעק.
"אתה שם לב שאתה זה שלקח אותי מהבית?" שאלתי.
"את תעזבי את בית הספר" מלמל.
"בטח,נשמה אני אמחוק את הרישום שלי ביום שני" גיחחתי.
"אתה צרה או מה?" הביט בי.
"לא יודעת אני צרה? בעצם חכה אענה במקומך.. כן אני צרה" חייכתי מביטה בו.
"תראי, בגללך הסתכסכתי עם אחי! אנשים הפכו לאויבים שלי, והמשפחה שלי עושה דווקא" אמר כשהוא בחוסר יציבות.
"תראה, מפגר זה לא בגללי" הסברתי לו.
"כל זה בגלל הבהמיות שלך טמבל" הוספתי.
"טוב, ואמרתי לך שהם שולחים אותי לאמריקה?" הביט בי.
"באמת? אנחנו נפטרים מימך סוף סוף?" חייכתי במחשבה שלא אראה אותו יותר.
"את לא תפטרי מימני ולמה? כי אני..." אמר מתקרב אליי ואני צועדת לאחור.
"לא הולך... לשום מקום" אמר מתקרב יותר ואני מתרחקת.
"בלי... לנקום בך" הצביע עלי.
"מה קרה ורד גוליאזי? למה השתתקת?" התקרב עוד יותר.
"בסוף למדת מאיפה באתי" אמרתי מתרחקת.
"מה אומרים? לא חשוב מאיפה באת אלא לאיפה את עומדת ללכת" התקרב אליי ואני צועדת לאחור.
"אני נופלת" צעקתי מחזיקה בו כשאני נעמדת על קצה צוק והוא מחבק אותי.
"מה אתה עושה מפגר? עמדת להרוג אותי תשחרר" צרחתי מתרחקת מימנו.
"תשחרר!" צעקתי אך הוא התעלם.
"זה לא מצחי.." שתקתי כשהוא התחיל לבכות לי על הכתף.
הוא בוכה... ואני שותקת ומחבקת אותו.
"אני אעזוב...אבל אני לא אלך" אמר משתחרר מהחיבוק והולך לעבר המכונית.
הלכתי אחריו , חוששת.
אנחנו יושבים , ושותקים.
"אני לא חושבת שהם ישלחו אותך בכוח אם אתה לא רוצה" החלטתי לשבור את השקט.
"תמשיכי לחשוב ככה,אם הם ירצו...זהו זה" אמר נמנע מלהביט בי.
"אף אחד לא ישאל מה עומרי רוצה" הוסיף.
"באמת?" הבטתי בו.
"לאף אחד לא אכפת מימני,אני לא קיים" אמר, והאמת? שלמרות השנאה בינינו זה שבר אותי לגמרי.
"המשפחה שלי לא רואה אותי" נפתח בפניי.
"לפחות הם בחיים" אמרתי נזכרת באבא שלי.
"אני מעולם לא הכרתי את אבא שלי" נפתחתי גם בפניו.
"ואני כן פגשתי ומה קרה?" מלמל.
"אל תדבר ככה..אתה יודע כמה זה קשה? כמה שלא אספר, בחיים לא תבין אותי" אמרתי מביטה בו.
"ואת לא יכולה להבין אותי, היה להם רק בן אחד בעצם. אחי הגדול....הוא מת." הביט בי סוף סוף.
"וגם אותי קברו ביחד איתו,ביום שהוא מת החיים עצרו מבחינתם." הוסיף.
"הם אמא ואבא שלך, משפחה זה דבר אחר לגמרי" אמרתי מנסה לעודד אותו.
"בכלל לא" הוזיז את הראש מגחח.
"אני בכלל לא יכולתי ללכת לקבר של אבא שלי" הבטתי בו.
"למה?" שאל.
"אבא שלי היה ימאי..הוא יצא יום אחד ולא חזר, קרתה תאונה ולא מצאו אותו מאז" דמעה בוגדנית נפלה מעיניי.
"כל כך הייתי רוצה שיום אחד הוא יצא ויבוא אליי" חייכתי.
"מה שלא יעבור בינינו, לעולם לא הייתי מפנה אליו את הגב, גם אתה עומרי ... אל תפנה אליהם את הגב" אמרתי.
"הם גם ככה הפנו אליי את הגב" הביט לשמיים.
זה מדהים שכמה שהוא שונה ממה שחשבתי, חשבתי לעצמי שיש לו הכול בחיים, שהוא לא עבר כלום...מסתבר שמאחורי הדמות השרירית,הקרה והחסרת מעצורים מסתתרת דמות שברירית שרוצה רק חום ואהבה מאבא ואמא.
חסר לו אמא שתדאג לו ותחבק אותו,שאבא שלו ישחק איתו כדורגל או סתם ידבר איתו על בנות, הורים שיתמכו בו....זה כל כך כואב המחשבה הזאת.

נקודת מבט עומרי:
הייתה שתיקה למשך זמן, הבטתי בה והיא נרדמה.
התנעתי את המכונית, מנגב את הדמעות ומביט בה מדי פעם.
הגענו לבית שלה אבל כאב לי להעיר אותה.
הסתכלתי עליה, אני לא אשקר היא יפה...
הוזזתי את התלתל שהסתיר את פנייה.
התקרבתי....הייתי שניה מלנשק אותה אבל נעצרתי.
אני לא יכול.
"מיילי" הערתי אותה.
"הגענו" היא הביטה לעבר החלון.
נשארתי עד שראיתי שהיא נכנסת לבית, ונסעתי.
-סיום נקודת מבט עומרי-

נקודת מבט אייל:
"סליחה שאני מפריע, לא ידעתי למי להתקשר" עניתי לטלפון.
"דבר,דבר הכול בסדר" הרגעתי את השומר של הבית ספר.
"עומרי פה, הוא במצב לא טוב" אמר.
"אני חמש דקות שם, תוודא שהוא לא הולך לשום מקום" ניתקתי ומיד נסעתי לשם.
כשהגעתי, "איפה הוא?" רצתי לבוטקה של השומר.
"על הגג" הצביע .
"על הגג?" שאלתי רץ לשם.
"אווווו המורה אייל, אולה אולה" השתגע כהבחין בי מתקרב אליו.
"אוי ילד, אתה לעולם לא תחכים?" חייכתי אליו.
"אני לא אחכים" צחק.
"מה, אתה לא תקפוץ נכון? אני לא חושב אתה ילד חכם" הבטתי בו.
"אין מן בן אדם אתה? אתה לא אמור לשכנע אותי לא לקפוץ?" צחק.
"אבל זה לא מה שאתה רוצה לשמוע" אמרתי לו.
"נו אז נשמע,מה עומרי סאייר רוצה לשמוע?" התקרב.
"עומרי סאייר רוצה שנרחם עליו,אמא שלי לא אוהבת אותי, אבא שלי לא אוהב אותי, אף אחד לא חושב עליי" אמרתי והוא גיחח.
"עושים כל מה שאתה רוצה. אם אתה צריך כסף , אז כסף ,אם אתה צריך מכונית אתה מקבל, הילד האומלל של המשפחה העשירה" הוספתי.
"אתה ממש חכמולוג" חייך.
"אתה יודע ששולחים אותי לאמריקה?" הוסיף מגחח.
"אני יודע,תשמע זה יישאר בינינו אני מבטיח, תגיד לי באמת מה אתה מרגיש" ניסיתי להיפתח אליו.
"טוב, אני אגיד, אבל לא תוכל לשמוע את זה מימני שוב פעם" אמר בהחלטיות ואני הנהנתי לחיוב.
"זוכר שאמרת שהחיים שלי נראים יפים? אוטו, כמה שאני רוצה,כסף זה לא ביג דיל...אני לבד, אני בודד! מה נעשה עם זה המורה אייל?" נשבר.

כשהצלחתי לשכנע אותו לרדת מהגג, לקחתי אותו לבית.
"איפה היית? השתגעתי מדאגה" אורית חיכתה לו בדלת.
"כמו שאת רואה אני חי בריא ושלם" אמר ונכנס.
"נוכל לדבר?" הבטתי עליהם.
"ברור, תיכנס" הזמינו אותי.
"הוא בסדר? איפה מצאת אותו?" אורית הובילה אותי לסלון.
"הוא בסדר" אמרתי מתיישב.
"אני לא רוצה להתערב לכם, אבל כדי שתחשבו שנית אם לשלוח את עומרי לאמריקה" הוספתי מביט בהם.
"הוא לא השאיר לנו ברירה" מיד אמרה.
"אני לא הצלחתי לשמור על עומרי, תשמור עליו אתה" יואב,אבא של עומרי אמר.
"תשמעו, אני אחשוב על ההצעה שלכם מפעם קודמת לחזור לבית הספר... אבל בתנאי אחד" אמרתי.
"מה התנאי?" שאלו.
"אל תשלחו את עומרי לאמריקה, אני יהיה אחראי עליו אני אשמור עליו שלא יעשה שטויות בבית הספר" אמרתי מנסה לשכנע אותם.
"אנחנו צריכים לחשוב על זה" אורית הביטה ביואב.
"בסדר" יואב קבע.
"אתם לא יכולים לחזור מההחלטה הזאת אבל" הסברתי.
"עד היום קיימתי את כל מה שאמרתי, תסמוך עליי" יואב אמר.
-סיום נקודת מבט אייל-

___________________________________
שעומרי יהרוג אותנו וזהו😭😭
בפרקים הבאים הולך להיות וואו! מה שאני יכולה להגיד לכם שהיום הולדת 18 של אליאב מתקרבת, והולכת להיות נשיקה כלשהי השאלה מי?🤭😳😯😯