מחכים לשמש

"גיהנום"

"אין מה לספר" אמא שלי קובעת.
"בטח! את עבדת עליי במשך שנים, שיקרת לי במשך שנים, ועכשיו את אומרת לי שאין מה לספר?" אני צועקת בעצבים.
"אני מסבירה לך שחיבקתי היום מישהו שחשבתי שהוא אבא שלי במשך שנים!" אני מנסה שתבין אותי.
"אחר כך את יודעת מה הוא אמר לי? שהוא לא אבא שלי!" אני צועקת ומנגבת את הדמעות שזולגות לי תוך כדי.
"אמא תגידי לי מי אבא שלי? בבקשה!" אני כבר באפיסת כוחות.
"כש....גיליתי שאני בהריון לא הייתי נשואה לאבא שלך" היא מתחילה סוף סוף לדבר.
"נו?" אני חסרת סבלנות.
"אחר כך הודעתי לאבא שלך, סיפרתי לו, והוא לא קיבל את זה." היא נמנעת מלהביט בעיניי
ומשפילה את ראשה.
"מה זאת אומרת לא קיבל? איך?"
"הוא פשוט לא קיבל" היא מלטפת את ראשי.
"הוא אמר שלא מוכן לזה ויצא מהסיפור" היא מוסיפה כשדמעות מתחילות ליפול מעינייה.
"מה קרה אחר כך?" אני מתעניינת.
"אחר כך הוא הלך,עזב אותי והמשפחה שלי גילתה כמובן אחרי כמה חודשים ו...אבא שלי גירש אותי מהדלת" היא מנסה להסדיר את נשימותייה.
"הוא זרק אותך מהבית?" דמעות מתחילות גם לרדת מעיניי.
"נשארתי לבד ברחובות" היא מביטה בי סוף סוף.
"מה עשית אחר כך? לאן הלכת?" אני סקרנית ובו זמנית דואגת.
"מה זה משנה מיילי..." היא מנגבת את דמעותייה.
"עכשיו את מבינה למה שיקרתי לך?" היא מביטה בי.
"לא אני לא מבינה" אני מושכת באפי.
"קל לומר לילדה שאבא שלה לא רוצה אותה?"היא מתחילה לכעוס.
"בטח שלא , זה קשה אבל זה לפחות האמת! היית צריכה לספר לי את האמת בפעם אחת וזה היה נגמר!" אני מטיחה.
"בסדר! בסדר! עשיתי טעות גדולה." היא נאנחת.
"אבל זה נגמר ,גיליתי הכול" היא מחייכת.
"זה לא נגמר! מי אבא שלי?" אני מתעקשת לגלות את זהותו.
"מיילי..." היא מנסה להתחמק.
"מי אבא שלי לעזאזל?" אני צועקת.
"אמא תגלי לי אחרת..." אני צועקת והיא ממשיכה אותי "אחרת מה?" היא מביטה בי.
"אחרת תאבדי אותי,אני מבטיחה לך" אני ממשיכה לבכות.
"מיילי,ילדה שלי בבקשה" היא באה ללטף אותי , אך אני מעיפה את ידה מימני.
"את לא תגידי?" אני שואלת .
"מיילי.." היא נאנחת שוב.
"זהו זה!!" אני קמה ממקומי לקחת את התיק ולצאת.
"השעה מאוחרת לאן?" היא מחזיקה בידי.
"לגיהנום" אני מחייכת כשדמעות זולגות מעיניי , וטורקת את הדלת בזמן שהיא מנסה לעצור אותי ללא הצלחה.

נקודת מבט עומרי:
הייתי כל היום עם רומי, אני דואג לה היא עדיין לא התעוררה.
"הלו?" אני עונה כשהטלפון מצלצל.
"עומרי, שלום, זאת ליאת" אני מזהה את הקול.
"המנהלת, ערב טוב מה נשמע?" מוזר לי לשמוע אותה בשעה כה מאוחרת.
"ערב טוב נשמה, יש לי שאלה אלייך... מיילי לידך?" היא שואלת.
"לא, אני בבית.. קרה משהו?" אני מתחיל לדאוג..
"היא יצאה מזמן ולא חזרה, אנחנו דואגות" אני שומע את הדאגה בקולה.
"אני אנסה להשיג אותה, אם יהיו חדשות אני יעדכן אותך" אני ממהר לסגור את הטלפון.

אני מניע את המכונית ונוסע לעבר המקום הראשון שעולה בראשי, לחוף הים.
אני מבחין בה יושבת ומביטה על הים.
אני מתיישב לידה .
"אמא שלך דאגה מאוד" אני שובר את השקט.
"ממש אכפת לי!" היא זורקת.
"מיילי,למה את מתנהגת ככה?" אני בוחן את פניה.
"עומרי, בשום פנים ואופן אל תשאל למה אני עושה את זה, אתה יודע טוב מאוד למה אני עושה את זה" היא כועסת.
"בעצם.. אני צריכה להודות לך" היא מוסיפה .
"למה?" אני שואל.
"בלעדיך,שום דבר מזה לא היה קורה"
"לא היה עדיף ככה?" אני מביט בה.
היא נראית עייפה, מיואשת, מרוב הבכי שהיא בכתה הדמעות כבר לא זולגות לה יותר.
"אתה אומר שהיה עדיף שהייתי ממשיכה להאמין כמו טיפשה?" היא לא מסירה את מבטה מהים הצלול.
"שהייתי ממשיכה לדבר אל תמונה ומסגרת מטופשות?"
"לא ככה, אבל.." אני מנסה להסביר את עצמי אך לא מצליח.
"כן,ככה אני ממש טיפשה! אני מאמינה לכל מה שאומרים." היא שמה את הידיים שלה על הפנים באנחה.
"מיילי,זה לא ככה!" אני מתעקש.
"זה כן!" היא צועקת.
"מה זה שקר?אתה יודע את זה טוב יותר מכולם. אתה לא רימית אותי פעם אחר פעם?" היא מביטה בי ואני נמנע מהלביט בה.

"עומרי?" היא קוראת לי לאחר כמה דקות של דממה.
"כן,יפה שלי?" אני מביט בה ולא שבע.
"אתה יודע..אבא שלי..האבא האמיתי שלי,לא רצה אותי בכלל, אמא שלי אמרה לי את זה,הוא לא רצה אותי בכלל עומרי" היא מתחילה שוב לבכות.
"הוא עזב, הוא לא רצה אותי בכלל" היא מיואשת.
"בואי,בואי" אני מצמיד אותה לחיבוק ומלטף אותה.
בזמן שהיא נשענת על כתפי אני ממהר לפתוח את הטלפון ולהודיע לליאת כשמיילי איתי, ושהכול בסדר.

"אני מצטער, בגללי.." היא משתיקה אותי.
"אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך, פקחת לי את העיניים. טוב שעשית את זה" היא מביטה בי.
"ומה יקרה עכשיו מה תעשי?" אני שואל.
"אני לא יודעת.. הדבר היחידי שאני יודעת הוא שלא אחזור לבית הזה שוב." היא מחבקת אותי שוב,ואני אותה.

הלילה עובר מהר... אני מוצא אותה כבר ישנה באוטו שלי, אני מחליט לקחת אותה אליי.
כשאנחנו מגיעים, אני מניח אותה על המיטה שלי ומכסה אותה.
אני מתיישב לידה ,מביט בה,ומלטף את שיערה.
-סיום נקודת עומרי-

נקודת מבט אליאב:
החלטתי לבקר את עומרי הבוקר.
"בוקר טוב, עומרי בחדר?" אני שואל את העוזרת.
"נדמה לי שכן" היא מחייכת והולכת.

"מיילי?" אני מבחין בה במיטה של עומרי ישנה.
"אחי?" עומרי יוצא מהמקלחת ללא חולצה.
"תראה, זה לא מה שאתה חושב" הוא ממהר להסביר.
"מה מיילי עושה פה עומרי?" אני שואל בעצבים.
ומרגיש שאני הולך עוד שניה להרוג אותו.
"היא נאלצה לבוא אתמול"
"מה זאת אומרת נאלצה?" אני מביט בה שוב.
"אם תרצה אני אתלבש ונדבר למעלה, שלא נעיר אותה" הוא ממהר לומר ואני מהנהן.

"נו?" אני מתיישב במרפסת.
"היא רבה אתמול עם אמא שלה וברחה מהבית" הוא מסביר..
"היא לא הודיעה לי וגם לא התקשרה" אני המום.
"אני יודע, היו כמה מקרים שלא ידעת עליהם,היא כנראה לא רצתה לספר ולהיזכר בהכול מחדש." הוא מגרד בעורפו.
"עומרי,מה יכול להיות שמיילי תספר לך ולא לי?" אני מתחיל להתעצבן, ובצדק.
"זה יישאר בינינו" הוא קובע ואני מסכים.
והוא מתחיל לספר.
-סיום נקודת מבט אליאב-