הדור החדש הכאב הישן - הקפאה

פרק ראשון

את רוב הסיפור כבר כתבתי והרשו לי לומר שהוא לא קצר, אני לא מכירה את המושג סיפור קצר....😅
בלי נדר, אני אוריד יותר מפרק ביום
קריאה מהנה!

אלבוס מוציא את ראשו מהחלון הצר שהצליח לתפוס לעומת אחיו וחבריו הזרים - אלו שתפסו את הגדול - ומנופף לאביו, לאחותו הקטנה לילי ולאמא שלו. שנראית טיפה מותשת וחוששת לעתיד בנה הצעיר והמופנם בהוגוורטס. 
"ביי-ביי, בנים שלי! ואל תדאג, אלבוס! אחיך איתך!" צועק הארי בעודו רץ בין כל שאר ההורים. 
"ותעדכנו אותנו לפחות בסוף השבוע!" מזכירה/פוקדת אימו, שגם מצליחה לרוץ אך לבסוף עצרה בשל לילי אשר אוחזת ביד שלה. אלבוס יתגעגע לשתיהן... ואז, בזמן שאחיו הגדול ג'יימס משגר מילים בקלות להוריו, הרכבת מתחילה להגביר מהירות וכבר לא פותחת עוד דלתות לחלקי הרכבת החדשים, הפחד נעלם בתוכו והופך כמו תמיד לריקנות. אלבוס בוחר להתמקד עכשיו בחששותיו, דבר שלשמו צריך להתרכז. האם יצליח להתקבל לסלית'רין או גריפינדור? הרי הפלאף לא... וגם רייבנקלו - ממש לא, הוא לא חכם מספיק.
"אלבוס? אלבוס, נו, מה נסגר?? אלבוס!" יד מוכרת מנערת ומעירה את הנער ממחשבותיו, אלבוס לא צריך יותר מרגע כדי להבין שזאת היד של אחיו ג'יימס. האחד ש-'העיר' אותו. הוא מביט בו בזעף ושני חבריו שבכלל לא טרח להכיר לו עומדים מאחוריו בלא כל שינוי בהבעות פניהם, מעודדים את האח הגדול ולא מראים עצמאות בכלל. אחיו נאנח בכניעה ומשפיל את ראשו בהרהור, נראה שקוע בעוד משלב את זרועותיו על חזהו ברצינות.
"זה בסדר..." קורא האח הקטן על המושב במעט מבוכה מהאחרים. ג'יימס פוקח עין אחת בשאלה, ואלבוס מצביע לעבר הפתח, יודע שלעולם לא יעז לדחוף אותו החוצה מהקרון. 
"אתה יודע שזה לא כל כך פשוט." מגלגל האח הגדול את עיניו.
"האגריד מחפש אותי, הוא אמר שיעלה לרכבת ואסר עליי לזוז, אתה יכול ללכת עם החברים שלך מבלי לדאוג לי." משקר לו אלבוס הצעיר בקלות, כאשר שני האחים יודעים שלא דואג ג'יימס לביטחונו אלא האם ייענש או לא. ג'יימס מושך את כתפיו בחוסר אכפתיות כאשר הוא מבין שאין זאת אחריותו ומסמן לחבריו לצאת.
"אתה אמרת." זורק האח הגדול את המילים ונעלם, בעוד מבחין הצעיר שבכל זאת אינו לבדו בתא, ישנו ילד אחר. בגילו. אלבוס בוחן את הנער הישן, מתפלא עד כמה יפה הוא, כמה יפה אפשר להיות. לאחר מספר דקות של שקט ללא אדם נוסף - בעיקר כי שיקר אלבוס והאגריד אינו עלה על הרכבת בכלל - המחשבות חוזרות להעסיק את התלמיד. מותירות אותו כאילו פסל למשך חצי שעה שלמה, כאילו הוא חלק אחד הקישוטים החדשים של עיצוב. אין לו מושג כמה חמוד הוא.
"מין העגלה, מי רוצה לקנות חטיפים מין העגלה..." קוראת אישה שנראית בשנות ה-40 לחייה, גורמת לדלתות התא של אלבוס להפתח לרווחה גם אם אינו יוצא. מחליט לבסוף לקנות לו משהו, מחשבותיו לא עזבו אותו אפילו לרגע. כאשר מאוחר מידי הוא מבחין שדרך על רגלו של הנער הישן, וזה מתעורר בקריאות כאב.
"איי, איי, אאוץ'...!" אלבוס כורע למולו ומחזיק בעצמו כאילו אינו שולט בעצמו ויכול לפגוע בנער שוב.
"סליחה, סליחה, סליחה..." מתנצל אלבוס לעבר הנער אשר מחבק את רגלו לחזהו במבט מכווץ מכאב, כאשר ידיו עולות אל גובה פניו בעודן צמודות זו לזו. "באמת שלא התכוונתי-"
"זה בסדר," גונח הילד את המילים הקוטעות את דבריו. "זה רק כואב, אני לא מאשים אותך." מוסיף הבלונדיני בכנות, משאיר את כחול העיניים להנהן ובסתר להיאנח הקלה. הוא מוריד את עיניו מהרגל הפצועה של האחר ופונה אל העגלונית, שככל הנראה עוד נמצאת בקרון.
"היי! גברתי, חכי רגע!" קופץ הנער ורץ אל המבוגרת, וזו בוחנת אותו בתהייה.
"קרה משהו, מתוק?" היא שואלת ומרימה את גבותיה עם דאגה קלה. הוא מרים את עיניו מהברכיים עליהן נשען ובוחר להניד את ראשו במקום לענות. ממהר להוציא כסף מכיסו. "הו, אל תמהר... אני מחכה." מרימה המבוגרת את ידיה כאילו מכוון אליה רובה, השני מהנהן בחיוך קטן ומתוק.
"תודה, גברתי." אומר הנער ובוחר ממתקים בעודו מוסר את כספו, מודה לגברת וחוזר לתאו, פוגש שם את הנער אשר כבר לא נראה כאוב - ואפילו רגוע ושליו עם ספר ביד. רגליים על המושב אשר עליו יושב-שוכב. אלבוס נשען עם גופו על הדלת ובוחן את הבלונדיני שמיד מרגיש בו. אם בנוכחותו ואם במבטו.
"קרה משהו?" שואל הבלונדיני בתשומת לב לאחר שהבחין במבט המהסס של האחר, רואה את הממתקים בידיו. אלבוס מהנהן ופורס את ידיו כדי שהילד האחר יהיה יכול לראות את כל מה שמציע.
"אני רוצה לפצות אותך, אז קח איזה אחד שאתה רוצה." מסביר אלבוס בשלווה, ביטחונו שאפילו לא מתאים לו מרגיע את הצעיר שאין יודע אלבוס את שמו. הוא לוקח שוקובול אחד וחוזר להביט בו בעיניים גדולות.
"הו... תודה." מאלץ מעצמו האחר חיוך, חושף בפני אלבוס את היותו ביישן. "לא היית צריך." משפיל הנער את ראשו אל ידיו, מוציא בינתיים כבר את הממתק מהעטיפה. אלבוס מושך את כתפיו ומתיישב במקומו, מחייך מעט עם תמונתו של השני מחייך חקוקה במוחו.
"רציתי." הוא שומט את גופו על המושב ובוחר להוציא מהתיק לצידו ספר גם. מושך את עיניו של הבלונדיני.
"מה, זה 'לחיות עם קנטאורים' 4?" מראה הבלונדיני עניין, והאחר נזכר בדבר חשוב ומגחך, מושיט את ידו לבלונדיני שגופו פונה לרכון לעברו.
"גם, יותר בכיוון של אלבוס." הם לוחצים ידיים והבלונדיני צוחק.
"מגניב, אני סקורפיו." מציג סקורפיוס את עצמו גם כן, כך שניהם יכולים לחזור למקומותיהם בנוחות. אלבוס - עם חיוך שלא נעלם מפניו - מסתכל על המושב מולו ומניח עליו את רגליו, שוב מושך את תשומת לבו של האחר. 
"אפשר?" הוא שואל, וסקורפיו מהנהן בשלווה וחוזר אל ספרו העבה. 'לחיות עם קנטאורים' 6... בטח שניהם כבר גמרו את הסדרה מספר פעמים... הזמן עובר והשמיים הופכים שחורים, מספרים לתלמידים שהזמן לרדת מגיע. אלבוס יורד מהרכבת ואחריו ישנו אחיו הגדול, אשר כמוהו מחפש את הענק. 
"כל תלמידי השנה הראשונה, אני מבקש לרדת ולא לחשוש!" קורא הענק האדיב, מוריד את עיניו אל הילד בחיוך. 
"האגריד!" צועק אלבוס באושר בעודו רץ אל הענק שמרשה לעצמו להתעלם לרגע מחשיבות תפקידו ולתת לתלמידים הבוגרים להתמודד עם הילדים. חיוך גדול עולה על פניו השמנמנות, מביעות בדיוק מה שהרגיש ובגללו מיהר להניח את המנורה ולעטוף את הנער הרזה, הביישן, בחום של זרועותיו השריריות.
"אוי, אלבוס!" הוא צוחק אל עורפו ומלטף את גבו שוב ושוב. "התגעגעתי אליך, בן שלי!" צועק האגריד באושר, ממהר לחפון את פניו בגופו של הילד, בין אם זה חזהו או שערו, כדי להריח את ריחו האהוב. אותו דבר בדיוק עושה האחר ולא מבחין כמו הענק בג'יימס, אשר מחמיץ פנים בקנאה. הוא מסמן לחבריו לבוא וממשיך עם השאר בגלגול עיניו, בטוח שלא ירגישו בחסרונו. הילד הזה מעדיף להיות השמש, לכן מבחינתו אחיו הירח מכער אותו. לאחר מספר דקות שנהנו זה בקרבתו של זה, מניח הענק את הילד האהוב עליו בעולם על רצפת האבנים אך לא מנתק את עיניו, מחפש את ההבדלים. 
"התגעגעתי אליך, אבא דוב," אומר הנער בן האחת עשרה - שנשמע כל כך צעיר פתאום - בעיניו מלאות אהדה, נשמע כאילו כמעט לוחש. הענק מגחך וכורע שוב, חוזר לחבק את הנער שהפעם עומד על רגליו ונהנה מהידיים הגדולות המלטפות את גבו. מחייך חיוך רחב, הענק מסתכל לסירוגין בינו לבין כיתת תלמידי השנה הראשונה.
"בואו אחריי!" והם עושים זאת בשמחה, מובלים על ידו אל הסירות. ואז, על המים, צופים בטירה העוצרת נשימה.