הדור החדש הכאב הישן - הקפאה

פרק חמישה עשר

נ.ב. סקורפיו.

מתעורר מתזוזות קלות אחרי יום מעייף, אני שוכב על הצד בגב אליו אבל יודע מה עובר עליו עכשיו. זה קורה כמעט כל לילה. הנהמה המוכרת נשמעת ואני מתהפך בזהירות, יודע שהסיוט שלו עלול להשתבש. כן, הוא חווה סיוטים בכל לילה. אלבוס לפתע מצמיח את כנפיו ומתקפל אל תוך עצמו, צורח אל הכרית כאילו בפיו יש גרב או שקללה משתיקה אותו. אני נותר דומם - הוא שוב חולם שוולדמורט מכה אותו. זה מה שאני קורא משפת הגוף שלו. המתגוננת. הנחשית בוחנת אותו בבלבול ואז נרתעת בבהלה לאחר ששינה את תנוחתו ברגע לישיבה ובשאגה פנה לתקוף. כאשר ידיו עם טפרים שלופים והקשקשים על עורו, כל מה שאהובי עושה הוא להריח את האוויר. כנראה בחשיכה. ידיו אוחזות את גרונו ואני קופץ לעבר הדלי וכלי הקסם, מסובב את כל גופי ודוחף את הכלי לפיו הפעור בעת שהדלי נח על ברכיו. המים מתרבים במהירות ולא נשארים בגרונו של אלבוס, מה שגורם לו להאמין שהוא בים. שוב. מחזיק את הדלי כאשר אלדווין מוכן עם השני, אני מרגיש שזה הזמן הנכון להוציא אותו מהמים עכשיו. אלדווין עובר להחזיק את הכלים ואני עוטף את אהובי בזרועותיי מאחור. מחכה עד שהמים יפסיקו להופיע ומנשק אותו בעורפו וכתפיו קלות. אני גם זוחל על המזרן על מנת להגיע למולו ומותח את ראשי אליו, נושק קלות לפיו עם הניבים המאיימות ומיד מרגיע את בעלי הצעיר.
"די, די." אני קורא בעודי על הברכיים, מלטף את לחייו אשר בידיי. "תחזור לישון, אהוב, אתה בסדר." שב אל הישנוניות והשינה העמוקה, אלבוס כרגיל נשכב לאט עם ידיו על ירכיי המתקרבות בגלל שאני זוחל עליו. שוכב ומניח את ראשי על חזהו, אני גם כורך את זרועותיי סביב מותניו תחת משקל גופנו. נותן לאלדווין לכסות. 
"אני אוהב אותך." הוא קורא מתוך שינה. מעביר את ידו בשערי.
"אני אוהב אותך מאוד, אלבוס." אני משיב בשקט ובחיוך קטן, נושק לעור החשוף שבין כתפיות הגופייה שהוא לובש. נרדם במהירות כרגיל, אני גם מתעורר מהר ומתהפך מגופו של אלבוס אל המקום לצידו, שוכב על הגב בפיהוק. משפשף את עיניי בשל הזריחה שקרניה היישר עלינו, אני יודע שאלו הקרניים המקדימות לשמש שעוד לא עלתה עדיין. אלבוס כורך את זרועותיו סביב רגליי המקופלות ומותח את ראשו אל עורפי, אל צווארי עליו הוא מרפרף נשיקות באהבה. "בוקר טוב, רומיאו."
"בוקר טוב!" קופץ אהובי חזרה על המזרן, מותיר אותי לצחוק על התנהגותו. אנחנו קמים להתלבש וכנובע מכך נכנסים אל הארון הקסום, זה שמזכיר מעלית כי הוא בתוך הקיר אשר מול המיטה ומשום שנכנסים אליו ומחכים. ברגע שהדלתות נסגרות הבגדים על גופנו מתפשטים מעלינו ואחרים מתלבשים. יוצא מהארון מוכן כאשר הייתי ישן לפני דקה, אני נכנס אל החדר בעל תפקידי הרחצה, נוגע עם אצבעי במברשת שלי ובמשחה המשותפת. השתיים מרחפות ועל מברשת מועמסת משחת שיניים, מברשת שמרחפת אל היד שלי ואחרי פעם אחת שאני מעביר את הסיבים על מקום בפה שבחרתי - היא שבה על התנועה עד שאני אוחז בה שוב. מבחין שהמברשת של אלבוס לא במקומה, אני ממהר לסיים ויוצא בסקרנות מהחדר, יורד בגרם המדרגות העגול. "סקפ, אני כאן!" המעבדה מתגלה כמקור לקולו ואליה אני נכנס. מחייך כאשר אני רואה איך אלבוס מייבש את נוצותיה של האוקמי, איך הוא מסרק את הנוצות הרחובות בסיבים מחוממים בתשומת לב מלאה. איך הוא עובר לשייף את המקור שלה. איך בצמר גפן הוא מנקה את העיניים שלה, והכל עם מברשת השיניים בפיו. יפהפייה ונינוחה, האוקמי יושבת ברוגע על כתפי אהובי בדרך אל המרפסת ובמהלך התעופה, הרי שהיא יצור מעופף. גם אם מדובר בתעופה קצרה ישנו גם סיכון, אך אלבוס לעולם לא היה מסכן את אלו שהוא אוהב. אנחנו מגיעים דרך החלון ונחשפים בין הקהל, מתיישבים לנו בקצה השולחן של גריפינדור. התלמידים סביבנו מורשמים כמובן מהנקבה הנוצתית, אך לא כולם מגלים סיפוק במעשי אהובי הרחמן.
"זאת האוקמי שלי, אידיוט!" צועק טהור-דם מבית סלית'רין עשיר טיפוסי. שערו ג'ינג'י ועיניו בצבע אזמרגד. אהובי מיד קם ממקומו, מתנהג באדישות עם מבט מאיים ובטוח בעצמו. "תחזיר לי אותה! עכשיו!" הוא צועק עליו בחוסר פחד, לא נרתע אפילו מעט מהחיה האחראית לסימנים הכחולים הצצים מבעד לתחבושת.
"היא לא שייכת לך." אני מבהיר ברוגע, נכנס ביניהם בידיעה שאלבוס הופך אלים עם כל רגע שעובר. "לא יותר."
"הוריך כבר קיבלו את התביעה עם הארגון החובר לבית הספר, ילד," פונה אליו האגריד, בדיוק כאשר עוקף אותי ומבהיר כך בפני שקיבל החלטה. כזאת שמוטחת בפני הילד העשיר והג'ינג'י.
"הא!" צועק הילד באיחור, באריכות, המום. נראה שאהובי שבר את אפו, אפילו ריסק אותו.
"אלבוס!" נוזף בו האגריד כאשר התחיל להניף את אגרופו בסיבובים לקראת פעם נוספת אשר דווקא מרתיעה. האגרוף יורד ואלבוס נוהם בשקט, חוזר לעמוד לצד לאביו המאמץ בצייתנות. ממושמע אליו בלי שום היסוס. המנהלת והפרופסור מגיעים ראשונים אל זירת הקרב, בוחנים את פצעו של הנער לעומק.
"אלבוס!" צועקת מעט המורה בנז המופתעת לרעה ממנו. כמובן. אני מחליף מבט מהורהר עם אהובי וזה שליו, מוכן לקבל עונש. העיקר לקיים את הבטחתו לחיית הפלא.
"סקיי הייתה זועמת, פגועה ומתוסכלת, הוא הזניח אותה ושבר את ליבה, הייתי חייב להבטיח לה לנקום למענה." כמה נחמד, הוא נתן לה שם. סוורוס עומד מולינו ובוחן את השניים בזרועות שלובות, הבעת פניו אינה רכה כלל.
"אמור לאוקמי שלך שאנחנו, בני האדם, מוצאים דרכים משלנו להעניש. היא תלך עכשיו לשמורה משום שאתה צריך ללמוד איזה הבטחות אתה מבטיח ועליה לדעת מה לבקש." אלבוס מתרכך ועובר להביט בחיה אליה נקשר, מזיז את שפתיו ומוציא קול שאנחנו, בני האדם הרגילים, לא יכולים לשמוע. בשפה שאין אנחנו מבינים. האוקמי מחבקת אותו בכל גופה ונפרדת ממנו, הולכת אל כתפיו של האגריד לאחר שרחרחה אותו מעט. האגריד עוזב עם אהבתו של אלבוס וזה מקבל ממני חיבוק מעודד וחם.
"אתה יודע שזה לטובתך." מזכיר לו המורה אשר ידו בין שערות תלמידו האטום. מסובב את ראשו אליו, אלבוס בוחן את המורה במבט אטום עם עיניים המבטאות את העצב שלו. 
"אני לא רוצה לראות אותך או להיות בחברתך עכשיו, פרופסור." מדבר אליו אהובי ישירות בקול קר אך כנה.
"זה הוגן." מטה המורה סנייפ את ראשו לרגע. אלבוס גונב מבט אל האגריד שנעלם לתוך הדלתות ומושך אותי עם ידו על כתפי אל המקום שלנו בחזרה. חיים שלי, הוא ממש עצוב בגלל הפרידה מסקיי. נראה שהוא דואג למצבה. 
"מישהו צריך שיסיחו את דעתו." אני פונה אליו בחצי חיוך כאשר ראשי רכון והיד שלי מולי עם המזלג בין האצבעות שלי, כך שזווית העין בלבלה את אלבוס. "לא לזה התכוונתי." מזדקף בחיוך זדוני מפלרטט, אלבוס כמובן לא מבחין בזה. או בחבורת הבנות מהשנתיים מעלינו, ילדות בנות 15 שהכירו לראשונה את עולם הסקס והן דוהרות לכיוון הגבר שלי. בגובה שיכול להדליק גבר בגיל שלו, עם ציצים מזורגגים שבאים עם פטמות נשיות ארורות שכל שפתיים של גבר כמוהו ירצו להדביק אליהן ותחת שמושקע שעות של פילאטיס ויוגה, אולי אפילו ריקודי מחול. והדבר שהכי מרגיז אותי? יש משהו שלשם שינוי יכול להיות גם לי וזה מוכנות לספק את אחד הגברים הנחשקים. כן, אלבוס לגמרי ברשימת הגברים הנחשקים ביותר של הוגוורטס.