הדור החדש הכאב הישן - הקפאה

פרק שלוש עשר

צום קל!⁦👊🏻⁩

איכשהו השגנו את האישור של האגריד וכמובן מיהרנו כדי לנצל את היום הראשון בשביל ציוד. הכנו רשימה והותרנו את השלישייה בינתיים לעכל מי הם אדוניהם תוך כדי העבודה. בעוד שלושת הגמדונים עסוקים בלהכין תיק מיוחד למסע שלנו בחדר הנחיצות, שזה הראשון ברשימה, אני מתחיל לעבוד על שיקויים במעבדה בעוד אהובי מטפל בעניין המפות ואיזה סוגי יצורים יש בדרך הזרה אשר נעבור בה וכמו כן משיג חומרים לשיקויים. להיכנס לעמקי היער האסור… קריפי. מסיים עם השיקויים מוקדם מהצפוי, אני משתנה והופך בלתי נראה - מגיע אל הנער היפה מכולם ומחבק אותו מאחור.
"אהובי, אני הולך לספרייה להביא לך את הספרים שאין פה, רוצה לומר לי שמות ייחודיים?" אני שואל, אך הוא זה שמסתובב אליי בבלבול. עד שמחייך.
"אם אתה רוצה נשיקה תגיד לי, הרי אנחנו מאורסים ממילא." הוא קיבל את זה יפה. צוחק, אני מסובב את כל גופו וחופן את ירכיו בידיי, מרים אותו לשבת על השולחן ובעדינות דוחף פניי אל עורפו. מסניף את הריח המשכר והעדין ומשפיע עליו ברצון העז לגעת. משחיל את ידו אל חולצתי ומניח ראשי על כתפי, סקורפיו חופן בידו השנייה את עורפי. מלטף את שערי ברכות. לא נרתע לאחר שהשחלתי ידי אליו תוך כדי רפרוף נשיקות על עורו. מעביר את אצבעותיו בשערי, הוא אוחז ובאגרסיביות מחרמנת משאיר אותי קרוב ואף מושך אותי על מנת שפעם נוספת ארטיב את הנקודה הרגישה. מלקק את אותה נקודה שוב, אני מעלה את ידי אל שכמותיו. נוגע ומלטף אותו בעודו מגרגר ונצמד. אלוהים, הישבן המשגע הזה שלו… בוחן מלמעלה את האופן בו המכנס נראה, את הדרך בה הוא מתקפל החוצה וחושף בפני את מראה הישבן עם בוקסר שחור. חופן את סנטרו ונושק לשפתיו, אני נושק כמה פעמים נוספות ולוכד בין שלי שפה אחת, מוצץ אותה מעט ומלקק. נהנה מהרכות של שפתו התחתונה. לוקח את ידיי ומוביל אותן, סקורפיו משאיר אותן על ישבנו וכורך את שלו סביב צווארי, מושך אותי אליו כאשר לשונו מלקקת לה את שפתיי בעיוורון. כמו תינוק, סקפ זוחל קדימה עם השולחן. מותיר אותי להבין שברצונו ליזום את השלב הבא. ועדיין, העולם מחליט אחרת. כל השולחן מתהפך ואני שולח ידיי במהירות, מצליח להחזיק אותו באוויר כאשר סקורפיו שכוב עליו עם רגליים סביב שלי. מתנשפים שנינו, אנחנו מחייכים ולסירוגין פותחים את העיניים. נותנים לאפים שלנו להיפרד ולגעת, לחזר לבד. "הייתי שמח להישאר ככה שעות, אל, אבל אנחנו די ממהרים..." 
"אז," אני חוזר אל הנושא הקודם ומייצב את השולחן, מתרחק כמה רגעים בשביל ריכוז. "איזה ספרים אמרנו?"
"רגע אחד," מזדקף סקורפיו. "עשית את כל השיקויים?" נשען על השולחן אני הופך חסר ביטחון.
"עשיתי:
'המוות החי',
'מרפא התנפחות',
'מרפא כיווץ',
'שיקוי לחיזוק', 
ואספתי:
'פליקס פליציס',
ועכשיו אני הולך לברר על שיקויים נגד מפלצות ומספר שיקויי ריפוי נוספים, אם זה הכל." סקפ מחייך בגאווה בעודי שוב משתמש בהבעה 'אדישה'. זה כל כך מחרמן אותו… במבט מפלרטט סקפ כורך את זרועותיו סביב צווארי, נצמד בעודי לא מוריד את ידיי מדפנות השולחן. משחק אותה קשה להשגה. נצמד עם אגנו וחזהו, ישבנו הופך בולט לעיניי ושפתיו מורגשות על עורי. 
"לך כבר, אין לנו זמן!"
"חכה, החשבון בינינו עדיין פתוח!" אני מזהיר אותו אך ממהר אל עבר דלת המטבח, מגיע אל דלת הספרייה של הוגוורטס בקומה השלישית. פרופסור סנייפ מופיע לצידי והבעתו לא מובנת, אבל נראה שזה לא מפריע לו לעזור.
"על רקיחת שיקויים קשים בזמן קצר, אני אעזור לך במקום לנצל דקות נוספות משינת מוות מתוקה." 
"תודה, פרופ'." נכנסים אל עמקי הספרייה, אני הולך אחר הפרופסור שלא נראה סובל במיוחד מנוכחותי. בואו נשאיר את זה כך. מגיע אל המקומות הנכונים, אני מוציא את הספרים הנצרכים מהערימה ומתחיל לכתוב את המתכונים בעיקר בשל הידיעה שאסור בשום צורה בעולם להוציא ספרים מהוגוורטס. המורה לשיקויים מוסיף כמה תוספות למתכונים. 
"שיקוי שכחה למצב בו תתקלו ביצור כמו אקרומנטולה, אין צורך שיגלו התלהבות כלפיכם." מוסיף המורה. מהנהן ברצינות, אני בוחן את ספר היצורים ברצינות, מתחיל לבחון את היצורים. איזה כמויות צריך לפי להקות כמו קנטאורים, והעכבישים הללו. "ישנם גם היפוגרפים, אבל אתה גדלת בזרועות של האגריד - אני די בטוח שתהיו בסדר." שוב מהנהן, אני מוסיף לחש מרפא עצמות שבורות ופצעים בנוסף ללחש המחטא. 
"אלו יותר מידי שיקויים, או שתמלאו את התיקים שלכם בזה בלבד או שתתרגלו לחש זימון." איך לא חשבתי על זה?! קם ואוסף הכל בזריזות, אני רץ מעט וקופץ מהחלון, מצמיח כנפיים ופולט כדור. נותן לו לגעת בכנפיים אשר שלחתי קדימה והופך לבלתי נראה. נכנס דרך החלונות, אני מפתיע את סקורפיו.
"חזרת מהר." קורא אהובי בדאגה קלה. אני מהנהן אבל בלחץ, מספר לו על המצב ללא מילים. הולך אל חדר העבודה של הגמדונים אני ממהר לעצור את עבודתם.
"אחד מספיק!" רואה שהם מרימים את ידיהם בגובה הראש, אני נותר להיאנח בהקלה. זה חשוב לשמור על החומרים. "תעשו תא נסתר לביצה ובזה נסתפק, השאר יהיה בשביל לחש זימון בעזרת כלי."
"מאוד חכם מצידך, ילד." מופיע הפרופסור לצידי, ואני מהנהן לעברו בתודה, חוזר אל משפחת גמדוני הבית.
"אני חוזר למעבדה אבל אני צריך אחד ממכם שיעזור לסקפ - אנחנו צריכים עוד צמחים." טרידה - המומחית - קמה וממהרת אל הגינה האהובה עליה. סוף סוף, לקראת הערב, גמרנו את ההכנות. התיקים מוכנים, אנחנו מותשים, כמה נהדר. סקורפיו שומט את גופו על הספה בבית של האגריד וכך אני, חולץ את נעליי ונותן להם להישאר היכן שנחתו. מתמתח על הספה הגדולה ומרגיש איך סקורפיו מתגלגל, אני מתפלל שיקרה דבר מיוחד. והוא קורה. משחיל יד אל חולצתי שוב, סקורפיו מניח את ראשו על חזי ועוטף את מותני בפיתול. רגליו במצב עובר וזרועותיי על הכרית, משולבות תחת ראשי.
"הוא רואה בך האלפא," נשמע קול מהורהר קורא. "האמון שלו בך גובר על האמון שלו בעצמו - השגת אותו." 
"ומאיפה לך לדעת את זה, יצור בלתי נראה?" אני שואל בלחש, בוחן את החדר בסקרנות. משחיל את זרועי החוצה ומחבק את אהובי הצעיר. נח על חזי עם כל משקלו, עם נפנוף כנפיים הוא מסגיר בפני את היותו מעופף. החום שיוצא ממנו פוחת, אך אני כבר יודע. "פוקס, נכון?"
"חזרתי ממרחקים ברגע שגיליתי, הוד מלכותך, ולא אתן לאדוני לאבד את ההזדמנות הזו." שומע את דבריו, אני מהרהר כמה רגעים בתואר שנתן לי עוף החול לפני שאתן את האישור להמשך השיחה. "אצטרף אליכם,"
"לא." אני מתנגד, מותיר את הציפור החכמה להשתחוות ולמתוח ראשה אליי, ללקק את צווארי בכבוד ותחינה. "מדובר בשבוע ירח דבש, פוקס, ובשונה לבני אדם אחרים כל יצור חי מבחינתי הוא כמו אדם - אני רוצה שזה יהיה רק אני והוא. לא מדובר בחופשה משפחתית. או במסע."
"אצא 12 שעות לפניכם ובקצב שלכם, כך שאגיע בזמן כדי להציל אתכם ורחוק על מנת לתת לכם פרטיות." 
"אתה פשוט תמשיך להציע פתרונות עד שהסכים, נכון?" אני נאנח, עייף מידי בשביל זה.
"לא תשמח לדמעותיי במיוחדות בעת הצורך? הרי שרק אתם יכולים לבצע את המשימה, בקשתי היא להגן." נו, טוב. שיהיה. מהנהן לו בעייפות, אני מתהפך על הצד וקובר את פניי בפניו של אהובי היחיד. של הארוס שלי. 
~~~
"אלבוס!" צעקה מלווה בזוג ידיים גדולות אשר מנערות אותי מהאכזבה העצמית, כך חוזרת היכולת לסגור את פי בכאב מסביר המון. זה חלום. 
"תפקח את העיניים, אלבוס!" צעקתו של סקורפיו עם המילים הנכונות הופכות אותי למלא הקלה, משום שאני יכול לעשות את זה. קולות חלושים של התנשפויות והיגיון מעירים אותי. נוגע בידו ששומרת על הכלי הצמוד לפה. "פקח אותן, יפה שלי, זה בסדר." בנוסף לקולו המושלם הוא מלטף את אפי עם שלו, ואני נותר לשמוע אותו נושם. זה האוויר שלי, חברים. רק כשהוא נושם מותר לי לעשות הכל. לפי קצב נשימותיו וללא המשאף, אני פוקח את עיניי לאט. "אני אוהב אותך, אתה יודע את זה." אני מצליח להקשיב למילותיו, מהנהן בעיוורון. מרגיש את ידו אוחזת בשמיכה ששמרנו בתוך שקי השינה ואת גופנו חוזרים לשכב באותם שקי שינה מאוחדים. לוקח אותי אל חיקו, אני מניח את ראשי על חזהו בהקלה ומחבק את מותניו בהתגוננות. מתחבא צמוד לגופו מתחת לשמיכה.
"אני מצטער."
"מה כבר עשית?" הוא שואל בחיוך חם, אני יודע את זה לפי קולו. מצטמרר משפתיו אשר נחות על מצחי ארוכות.
"אני לא מסוגל לשמור עליך, אני מפוחד." 
"זה בסדר." הוא לוחש לי ברכות, מלטף את השיער שלי באהבה. קולו שליו. "גם אני גדל להיות גבר, גם אני צריך לשמור עליך מפעם לפעם, אני אפילו רוצה את זה." מחייך חיוך קטן ומהורהר, ליבי מתמלא הקלה כאשר הרעד לפתע מתגבר. ופתאום, קנטאורית שעקבה אחרינו כל הדרך ממהרת אלינו ומחזירה את הכלי אל פי, מניחה יד חמה על ראשי בעודה שעונה עם כל גופה האנושי קדימה לתוך המחילה של העץ. 
"אתה תהיה בסדר, ילד. ואתה צריך להרפות, סמוך על הפרטנר שלך מפעם לפעם בעניין הזה." אבל אני לא רוצה, אני לא יכול לדמיין אותו מסכן את חייו בשבילי. אני אוהב אותו יותר מידי… אולי בגלל זה אני מחבק אותך ככה. כנראה שהבנתי מה קורה בלב שלי. פולט את המים עוד ועוד, ההתקף בסופו של דבר נגמר - והוא היה ארוך. כאשר אתה דוחה את היד המושטת אליך... אתה יכול לשקוע. כמובן. אני נוהם בזעם ומטיח את אגרופי במצחי, אך בסופו של דבר מוותר.
"אני אוהב אותך, סקורפיו, אבל אני גם חולה שליטה ושתלטן - אתה מכיר אותי," אני פותח בקושי, בבושה אליו. אפילו אליו. סקורפיו מפסיק רק להסתכל עליי עם החיוך הקטן הזה וזוחל לישיבה בחיקי, נשכב מעט על הגב. "כמה שאנסה להתכחש, אני יודע שלבד זה יהיה גדול עליי ואני יודע שהפעמים בהם אשען עליך לא יהיו מועטות," במיוחד כשנגדל ואנסה להגן על המועט שנשאר מהילדות שלך. "אני מצטער אם אני חוסם אותך מביטוי."
"אני אסלח לך," הוא אומר בנונשלטיות, מפסיק לשחק בענף ובעליו אלא מרים את ראשו מעלה אליי. "אבל בתנאי שלא תהיה עקשן כאשר יהיה הזמן שלי להיות האלפא."
"סיכמנו." ועכשיו, אחרי שטיפלנו במצב בינינו, אנחנו עוברים להביט באותה קנטאורית בשאלה.
"הו, היי." מניפה האישה את ידה בחביבות. מותירה את סקורפיו לחייך מעט. "אז זה מה שקרה: הדוד שלי פירנצה קיבל ינשוף מהמנהל דמבלדור אל מקום העדר שלנו ובמכתב הם רצו לברר מה קורה אתכם - אז הדוד שלי ואני עקבנו אחריכם." הו, כמה נחמד. "דבר ראשון שאני ממש חייבת לומר: אני ודוד שלי בשוק מכל הפעמים שכמעט הבחנתם בנו אחרי שקלטתם אותנו. דבר שני: הייתם צריכים להעריך שמי שעוקב אחריכם יכול להיות חצי אנושי כמונו - במיוחד כשאתם מבטאים את אהבה המיוחדת שלכם והזוגיות הלא שגרתית שלכם באזור פתוח." דאמט, שיט, פאק, הולישיט. סקורפיו לוקח את השרביט שלו בידיו ויחד איתי ממצמץ עיניים, גורם לדלת המסווה לרחף ולזוז. חושפת את המורה פירנצה.