הדור החדש הכאב הישן - הקפאה

פרק שני

"רנקי שמילי." הרשימה ממשיכה. 
"איפה אתה מתכוון להושיב אותם?" לוחש אחד המורים לאוזנו אל האגריד, או לפחות מנסה. ולא מדובר בגובה, אלא בעובדה ששני הבנים שמעו אותו. התשובה הייתה מביכה: לבחור בית רנדומלי ופשוט להושיב אותם בשולחן. התלמידים האחרים בשנה הראשונה שמויינו לבית רייבנקלו בחרו לנעוץ מבטים בשניים ולשבת כמה שיותר רחוק. מותירים את השניים לפחד מעט כאשר האגריד היה רחוק מידי. 
"ה-האגריד…" פותח סקורפיו בשיחה, בעיקר כי מבחין שאלבוס כלל לא אוכל.
"אמרת… משהו?" שואל אלבוס מופתע, הוא לא ציפה שהבלונדיני העשיר והנאה באופן מוזר יתחיל את השיחה, והאמת, גם סקורפיו לא. הנער הבלונדיני משפיל לרגע את עיניו הירוקות ואז חוזר לאלבוס היושב לצידו ומקשיב בריכוז מעודד ומלא ביטחון פתאום. 
"רובאוס האגריד, הוא היה חבר של אביך, הוא בטח בא אליכם הרבה אם אתה מכיר אותו וקשור אליו כל כך." עונה סקורפיו לשם שינוי מבלי לשבור את הקול. אלבוס בוחן את זה שלידו ומלקק את שפתו התחתונה, מוצא עניין בפירה ובביצים פתאום. 
"כן, אבא שלי והאגריד חזרו לשמור על קשר אחרי שאחי נולד, אבל הם חזרו להיות ממש חברים כמו בימים שאבי למד פה כשאני נולדתי, מעולם לא חוויתי חג או חופשה ללא האגריד, אני ממש מחבב אותו." מסביר אלבוס בחיוך קטן, מרגיש ביטחון לדבר. סקורפיו מהנהן בהבנה ופונה חזרה לאכול. לא משנה כמה יפות עיניו הכחולות של ידידו השחרחר, זה לא מנומס שיסתכל עליו או יבהה.
"הלוואי והיה לי אח או 'האגריד' משלי," אומר סקורפיו כבדרך אגב, הופך לעצוב למספר רגעים. אלבוס מביט בו, רואה איך ידידו הופך להיות עצוב אט אט ובטוח שאינו שם לב. "אני משתעמם מהר מאוד, אז אבא שלי נאלץ לקנות לי הרבה ספרים." מוסיף ובמהירות שהדהימה את אלבוס, מחליף את הבעת פניו ונראה פתאום משוחרר יותר.
"טוב…" מהרהר אלבוס בדבריו. וחיוך טיפה ביישן עולה על פניו כשהמחשבה עולה בראשו. "אני יכול להיות ה-'האגריד' שלך." מציע הנער בשקט, ושוב משחק באוכל שלו במקום לאכול אותו. "אם אתה רוצה." סקורפיו מבחין בזה ובנוסף למילותיו, מתחיל להתרגש. אלבוס כנה איתו.
"אני… ת-תודה, אבל…" כן, יש עוד עניין קטן… אלבוס מסתובב אל האחר ועיניו נפערות בהפתעה, הוא הולך ל-
"אלבוס פוטר וסקורפיו מאלפוי! גשו הנה!" קורא המורה שיימוס, ועיניו של אלבוס נפקחות בהלם לאחר ההבנה החודרת. אולי הוא לא יציע לו חברות עכשיו...
"פוטר ומאלפוי? וואו, את חושבת שיהיו ריבים השנה?"
"הסקורפיו הזה, אתה לא מבין, כולם חושבים הוא בריון - בכלל לא, סתם לוזר."
"אבא שלי אמר לי שדראקו תמיד היה לוזר, ושאבא שלו, לוציוס, היה צריך להכות אותו מרוב שהיה מטומטם…" שמועות? הדבר בהחלט מוכר לסקורפיו. הנער הבלונדיני משפיל את פניו ומפשק את שפתיו, קם ממושב העץ ולא מעז להביט בעיניו של אלבוס, אין טעם היות והוא יודע כבר כמה הוא מרגיש מרומה עכשיו. סקורפיו כמעט נופל מרגל של איזה נער אבל הוא מדלג עליה מבלי לקפוץ וממנה ניצל, אך לא מהשנייה. 
"יפה!" מריע הראשון שנכשל, אפילו מוחא כפיים עם חבריו לזה שהצליח איפה שנכשל. ואלבוס משום מה - כמעט לראשונה בשנים האחרונות - באמת כועס. בגדו בו כשהיה קטן, ניצלו אותו ובבית הספר כאילו שכחו ממנו, הוריו שטעו איתו, ורק עכשיו - הוא ממש כועס. אלבוס מחמיץ פנים בזעף וממהר לסקורפיו, מרים אותו ומוציא אותו מההלם ששקע לתוכו. מסתכל עליו ביראה ואהדה.
"תתעלם מהם, אף אחד כנראה לא מעריך אותם אז הם הופכים לבריונים." אומר הצעיר כאשר כל אותם בריונים שמעו אותו, כאשר האגריד מאחורי סקורפיו אשר מביט באלבוס מופתע. חמימות קטנה ממלאת את ליבו הבודד של הבלונדיני. 
"בוא," מושך אותו אלבוס בחיוך מעודד כאשר ידו על כתפו של האחר, וכך עושה סקורפיו. שלם אחרי שהפך אדיש כאילו משלמים לו להיות בתפקיד השומר. מגיעים לשולחן הצוות, השניים עומדים ומחכים בסבלנות לפסק הדין.
"אם כך, מה נעשה איתם?" שואלת המנהלת בבלבול, והמגבעת חוזרת למקומה.
"שום דבר, תני לשומר להיות אחראי עליהם," מורמת המצנפת בידי מיס בנז באוויר על מנת להגיע לזרועותיה. "כל מה שעליך לדעת הוא שהם יכולים להיכנס לכל בית שהוא. פשוט חפשי מישהו שיהיה שם למקרה וילכו לאיבוד בתוך כל המותרות מצד אחד והאחריות מהצד האחר."
"אעשה את זה," מתנדב השומר מיד, כמובן בגלל שמדובר גם בילד שמבחינתו בנו. "כמובן שכן. אעבוד קשה."
"אם כך, התפקיד שלך." קובעת המנהלת, גורמת לשני חיוכים מובנים בהחלט להופיע. קמים והולכים, השלושה חולפים על פני כל התלמידים אשר מתרגשים לראות את פנים הבית שלהם לראשונה ולהיות בתוכו עם הותיקים. אוחז בזרועו של הבלונדיני ועוצר, השחרחר מפתיע את הסנדק שלו בביטחון.
"הם 'נולדו' עם כרטיס כניסה, לא?" הוא שואל לפתע, מותיר את חברו החדש להנהן לאחר כמה רגעים. "אף אחד מהם לא הרוויח את זה - והרי שלא עשינו שום קיצור דרך או רימינו, שלא לדבר על עבירה על חוק. הוא לא קיים." 
"למה אתה חותר, ילד?" פונה אליו הענק בסקרנות. חוזר להביט בבלונדיני, חיוך משועשע ושובב עולה על פניו. "המגבעת קבעה איזה תלמיד שייך לאיזה בית, ואותו ילד יכול להיכנס לבית כרצונו - למה שנינו נהיה שונים..."
"אם אנחנו אותו הדבר." משלים אותו סקורפיו עם זווית של חיוך, דבר שמחמם את הלב של הענק.
"לכו ליהנות, ילדים." הודף אותם הענק ומעודד אותם. 
"זה בטוח, אדוני?" שואל סקורפיו בחשש. "לא נסתבך?" חשש בריא, שיש לילד טוב עם לב אמפתי.
"אישור מפורש ממני מטיל עליי את האחריות וכמו כן גם את התוצאות, ילדים, זה עליי."