הדור החדש הכאב הישן - הקפאה

פרק תשעה עשר

בבוקר אני מתעורר והרגשה חמה מגיעה בין רגליי, סקורפיו נע ומתפתל בזרועותיי. אני מותח את ראשי ומבחין בסומק על פניו, שהוא ישן עמוק וכן. מה באמת קורה. אני פורש כנפיים ובורח אל חדר המקלחת בקומה למעלה, מתפשט והמום לגלות במה מדובר. 
"אלבוס, אתה בסדר?!" קורא אהובי מבעד לדלת, מותיר אותי לאחוז את הדלת חזק עם המצב הלא נוח.
"לך מפה!" הוא לא מוכן לזה! אסור לו לדעת! "א-אני לא רוצה שתדאג לי, אני בסדר!"
"תפתח לי ברגע זה, אלבוס!" הוא שואג, יותר מבוהל. אני לא משיב לו וזה מבהיל אותו יותר. השקט. "פרופסור!!!"
"מה לעזאזל קורה פה?!" הוא תובע לדעת בזעם. "מישהו גוסס? פרצה שריפה? למה בדיוק הפרתם את שנתי?!" אני פותח את הדלת ולא מביט בסקורפיו אלא ברצפה. גורם למורה להשתתק.
"תן לנו פרטיות, בבקשה." אני פונה אל סקורפיו, זה שעוזב מושפל ומותיר את הפרופסור עצבני במיוחד.
"כדאי לך שמה שהוא עובר עכשיו, באמת שווה את זה." אני מפשק את השפתיים ובעודי שעון על הדלת אני פותח את הדלת לכמה רגעים, סוגר אותה בלי היסוס ולא מעז להביט בו. "לך, משום מה, יש גודל של בחור בן 16-18."
"אני רואה." הוא שולח אותי להתפנות וזה באמת מטפל בזה, אז אחרי שאני מקבל צורה נורמלית אני יוצא ויושב איתו על כיסא הפסנתר בהקשבה. 
"אתה יודע מה זה סקס?" אני מנדנד את ראשי ומביט מעלה.
"אני יודע שסוג של מחשבות גורמות לחום שם ושהזין אמור להיכנס לתחת." המורה מביט הצידה וזה כנראה לא.
"לבנות יש שלושה פתחים, אחד לשתן, אחד שמוביל אל הרחם ואחד שמוביל את הקקי החוצה, ממש בסדר הזה, לבנים כמו שאתה כבר יודע יש חור אחד ואת הזין, שאמור להיכנס לחור מספר שתיים. שני הביצים שיש לך יוצרים את התינוקות וכאשר זה מגיע לרחם של אישה הם מגיעים לגודל שנותן להם את האפשרות להיות אדם - בשביל שהתהליך של יצירת התינוקות האלו אשר כרגע נחשבים לשפיך או זרע יתקיים, צריך מגע מיני או מחשבה מינית, בלילה זה בעיקר השלפוחית שלך אשר מלאה ולוחצת על החלק הפנימי של הזין שלך." אני משלב את זרועותיי על הפסנתר וממש לא מרוצה.
"אני וסקורפיו אמורים לגעת באיבר של השני עד סוף ימינו?" אני שואל ברוגז.
"אני לא עומד להסביר לך איך לזיין את הבן שלי." הוא קם במופגן והולך משם בכעס מסקרן. הוא ממש רגיש לילד. רגע, זה אומר שיש דרך לזיין את סקורפיו?! הוא עולה במהירות במדרגות ואני מסתער עליו, 'צולל' וברגע שכתפי נוגעת בגופו אני נושא אותו.
"אתה באמת בסדר עכשיו?" הוא שואל כאשר אני מחבק לי את רגליו וחופן את פניי בצד גופו.
"אני בסדר גמור, סליחה איך שהתנהגתי וסליחה שהדאגתי אותך." הוא חוזר לעמוד וכורך את זרועותיו צמוד אליי, סוקר את פניי בחיוך ומותיר אותי לנשק אותו. אני אמצא דרך לגרום לך את הסיפוק והעונג שכולם רודפים אחריו. בגללו אנשים מתגרשים ומפרקים משפחות, נסחפים אחריו. הנשיקה מתעמקת והחיבוק בינינו הופך מהודק יותר, הרצון למגע עז יותר. "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך קשות." הוא צוחק ואני מנקר את הסנטר שלו קלות, את הצוואר שלו במספר מקומות ואת עורפו. 
"למה הפסקת? זה היה נעים." משיב לו בנשיקה נוספת, אני עוקף אותו בחיוך תמים ויורד אל הקומה התחתונה. אני פשוט לא רוצה שתיווצר לי זקפה מולו. לוקח את הרשימה ופורש אותה על השולחן הקטן, אני מושך את תשומת ליבו של אהובי איתה.
"קשקש, ציפורן, זיז וניב של כל סוגי הדרקונים, 
לב של פגסוס - מרכיב שנלקח רק מפגסוס זקן, 
דמעות של כימרה שבורת לב, 
גוויה של טרף שניצוד בידי מנטיקור ומלא בארסו, 
נשימה אחרונה של טרף של לת'יפולד,
ביצה של תרנגולת שדגרה עליה קרפדה." אני חוזר על הדברים ומרים את ראשי אל אהובי. "איפה נשים הכל?"
"אני חושב שאני יכול לעזור לכם בזה." נשמע המורה אליו אנחנו מסתובבים בסקרנות. הולכים איתו אל הוגוורטס, אנחנו מורידים אותו מגבי ויחד איתו הולכים אל חדר המנהל. זה אשר מרים את ראשו מהדפים יחד עם המנהלת.
"מה אתם עושים?" שואלת המנהלת מקגונגל בבלבול.
"אנחנו עוזרים לסקורפיו לעשות סדר בחדר שלו, הוא מלא שיקויים ומדפים - אם נפעיל קסם על מדפים זה יהיה לו למועיל." המנהלים חוזרים לעניינים שלהם ואנחנו לוקחים את התיבה אלינו, תיבה אשר לא באמת צריכה בור אבל באמת נראה כאילו היא חודרת לרצפה. אנחנו שמים אותה בסלון ואני לוקח מהדרקונים את מה שצריך כאשר הם משיגים קרפדה מהיער האסור ואיזו ביצה מלול תרנגולות שבטוח יש בהוגסמיד. בגודל אשר יכול להיות בסלון, הם מגיעים אחד אחרי השני ובמתנה והקרבה נותנים לי ציפורן, ניב, זיז וקשקש. הם מגיעים ואנחנו שמים את הביצה והקרפדה באקווריום בלי ליצור לה שטח. והקרפדה באמת מתחילה לדגור. 
"שניים מתוך שש גמרנו." אני אומר בסיפוק ופונה אל הרשימה שוב. "לגבי לב של פגסוס… הפצנו את השמועה."
"על מה אתה מדבר?" פונה אליי הפרופסור בחוסר הבנה מלא.
"אלבוס ביקש מכל החיות שעזבו להעביר את השמועה בין יצורי הפלא שהדרקונים עומדים לשוב ואם ישנו פגסוס אשר סיים את חייו בעולם הזה ורוצה ללכת בדרך אצילית, הוא יכול למצוא אותנו פה." משיב לו סקורפיו בפשטות.
"זה יכול לקחת זמן רב מידי."
"אני לא מתכוון לעקור לב מחזהו של חד קרן, חוץ מזה שהיה לי מספיק חוסר מזל בחיים." אני מסביר ומבהיר לו. אנחנו נחכה לתרומה. "לפני שנצא למסע חיפוש אחרי כימרה ומנטיקור, עלינו להתחיל בדבר הקרוב ביותר אלינו וזה נשימה אחרונה של טרף של לת'יפולד."
"מה גורם לך לחשוב שיש לת'יפולד בסביבה?" פונה אליי הפרופסור בפקפוק. "הם נדירים וחיים באקלים טרופים."
"אתה רוצה לנסוע לאוגנדה?!" שואל סקורפיו אשר כמו תמיד קורא את מחשבותיי. "אני לא טועה, אתה באמת רוצה לנסוע לוואגאדו." לבית הספר שם? ברור! לפגוש ארומפנט, פילים, אריות, נמרים, קופים, ממש ממש לא! 
"אלוהים, הילד הזה..." נאנח לו הפרופסור. "אתה יודע שהם רוצים לבצע את הטורניר כאן, נכון?" נראה לגבי זה. רגע, אבל זה אומר ש… שאצטרך להיפרד מהמשפחה החייתית שלי. זוג ההורים באים מהמרפסת ועם הגורים על גבם מטפסים עליי, מחבקים את הכתף שלי אליהם הם מגיעים, בעוד הבנים מתחפרים אל החזה שלי.
"אתה צריך לעשות את זה בתור מלך, אל-אל," מלקקת האם המתוקה את הלחי שלי. "זאת האחריות שלך."
"היא צודקת, אלבוס," אומרת קווין אשר עם בן זוגה וביתה מדדים אל הבית. "לפני שאתה בלהקה את מלך."
"עם כמה שאני אוהב אותך מעולם לא עברתי את הגבול או נתתי לך לעבור אותו, עכשיו עליך להציב גבול." קינג מקבל ממני חיבוק ומרכך את מקורו במצח שלי. "האחרים יבינו, הם בכל מקרה יודעים שכל רגע איתך זה לא מובן מאליו." אני מבחין באור הכחול ומביט במיי-מיי, אני מבין שהיא עוברת התנבאות.
"אתה תמצא שם כל מה שאתה צריך, אל-אל," היא מספרת לי עם עיניה הכחולות כה יפות. "עליך ללכת מיד."
"בלי להיפרד מהשאר?" הם ממהרים לרדת ממני ואני רץ, קופץ אל דלפק המרפסת ופורס כנפיים, פולט כדור אש. אני מבחין ברווינה והאדון אורזים את החפצים שלהם על כרכרות הת'סטראלים הבלתי נראים לעיני ועיני סקורפיו.
"אלבוס!" עוצרת רווינה בליטוף הפגסוס וממהרת אליי בעודי לוחץ את יד אביה. "אני שמחה שבאת להיפרד בכל זאת." מניד את ראשי, אני מסובב את גופי כך שאהיה בפנים לשלושת המנהלים.
"מה אם נבצע את הטורניר בבית הספר שלכם?" המנהלת נאנחת ומניחה יד חמה על כתפי.
"אני לא חושבת שזה יעודד מישהו מהתלמידים, כולם עדיין מפחדים להיות הסדריק הבא." ואני לא יכול להלחם?
"המצב שלך שונה, נערי," פונה אליי המנהל דמבלדור בסבר פנים קשות. "הסיכוי שלך להיפצע רב יותר משל האחרים." אני לא חושב.
"אם אהיה זהיר יותר זה לא יקרה, חוץ מזה שאני מחלים במהירות וזה מעלה את הסיכוי שלי לא להיפצע בהרבה מעל של האחרים." המנהלת מעבירה יד על פניה והשניים האחרים מחליפים מבט. "ולגבי הגיל שלי, אני בטוח שאם נעשה את זה באוגנדה גם החוקים של אוגנדה יחולו עלינו ולכם לא מפריע אם המתחרים יהיו בשנה השנייה, נכון?" מינרווה מביטה בי בשאלה ומנסה להבין איך ידעתי על השיחה עם שר הקסמים.
"אני רוצה להיות בטורניר, אני רוצה לנסוע לאוגנדה, אני רוצה לנצח - למה אתם עושים את זה כל כך מסובך?" חיוך עולה על פניהם אחרי שהם נכנעים. ורווינה ממהרת לקפוץ עליי, צוחקת ומחבקת אותי חזק. יותר מידי ציצים.
"אתה כל כך הולך להפסיד לנו!" אני צוחק ומרגיש את עיניו של סקורפיו, מריח אותו ומסובב את ראשי אליו. תגובתו חייכנית ומשועשעת, אני ממש מפחד ממנו. 
"יש לו משימות-לעשות," הוא נאנק מעט בעודו מושך אותי מזרועותיה, "אני לא רוצה להישמע מרושע, אני פשוט דואג למצב הלימודי שלו." רווינה מהנהנת ואוחזת במרפקה, מביטה בי במבט מלא הערצה ופלרטטני, כאילו זה מה שמפיל את כל הגברים מהרגליים.
"רווינה," קורא לה אביה משועשע, מותיר אותה למהר לעלות על העגלה.
"א-אני באה." אני כמו כולם מביט בהם נוסעים להוגסמיד, תוהה לעצמי לגבי החיה או כלי הרכב אשר מחכה להם. בהוגסמיד, אני מתכוון. הם נעלמים מהעין וסקורפיו משגר אותי הביתה לפני שהמנהלת מבחינה. למעשה, לפני שמישהו אחד אפילו מבחין. אני מוצא את עצמי בחדר השינה שלנו ומביט בסקורפיו בפחד קל, הוא נראה עצבני מהרגיל. דוחף אותי על המיטה, סקורפיו מסתער עליי ואני לא יכול לנשום. הוא אוחז את שתי ידיי אחרי ראשי ואני מרגיש את אגנו על איברי, זה אשר מתחמם במהירות ומותיר אותי לעצור הכל ולהתנשף, להשתחרר במהירות לפני כן ברמה אשר מפתיעה אותו.
"מ-מה.. הממ, אולי אם לי ציצים גדולים מזורגגים או ציצי בכלל, אבל אני-"
"הדבר הכי יפה בעולם, סקפ," אני אומר בעודי אוחז בישבנו בחוזקה, מהדק אותו עליי. "אתה הדבר הכי יפה בעולם ואתה לא אמור להיות דומה למשהו אחר משום שאני לא רוצה ציצים מזורגגים, תפסיק לחשוב בשבילי שכן." מביט בי בהיסוס, הוא בוחן את פניי מלאות הביטחון ועיניי הכנות.
"אתה בטוח?" אני מהדק אותו עוד יותר ואנקה מתוקה נשמעת ממנו כאשר לחייו כה סמוקות.
"רוצה הוכחה?" להפתעתי הרבה הוא מהנהן אז אני מנשק אותו, חושב לעצמי איך אני יכול לתת הוכחה כלשהי בלי לחשוף בפניו את גודל האיבר שלי. הופך אותנו, אני נוגע בו בחושניות ומנשק אותו לאט, מפעיל את אצבעותיי על המכנס ואף שזה מגע חסר ניסיון הזקפה נוצרת מהר.
"מ-מה עשית?" הוא שואל בבלבול. "איך עשית את זה?" 
"ששש, אני אסביר לך הכל אחר כך." מכסה את שנינו בשמיכה, אני שוכב עליו מעט וגורם לקול להישמע ממנו לאחר שלחץ משקלי נפל על איברו. מתחיל לנוע כמו שהגוף שלי ושלו רוצים שאנוע, אני מוסיף וגם מנשק אותו, מחקה את הזדווגות החיות במחשבה שזה יוסיף. מגלה שזה כן, שמשנה איזה סוג של מגע בדיוק יש על האיבר. סקורפיו לפתע מוריד את מכנסיו ואני מרגיש את האיבר שלו עומד יותר, מוצא את עצמי שולח יד כאשר איברי שלי מתרכך בישבנו בעוד רגליו כרוכות סביב מותניי. זה כבר בשלב שאנחנו פחות מתנשקים. שאנחנו יותר נושמים ומקשיבים זה לאחר. ידי עוברת על איברו ואני מצליח ליצור תמונה שלו בלי להביט. וסקורפיו, תודה לאל, כל כך עסוק במה שהוא עובר ובגע האגרסיבי מעט שאינו חושב לגעת באיברי שלי או למדוד את שלי אשר לחוץ מבעד לבד. איברו של סקורפיו פולט את הנוזל ואני מסתער על שפתיו, ממהר עם קצב הריכוך ופולט את נוזלי שלי כמה זמן אחריו. אנחנו שוכבים זה לצד זה כמה רגעים מתנשפים, בניסיון להירגע, מובכים אחרי כמה רגעים. "תודה." אני נושק ללחי הסמוקה שלו, חוזר אל מקומי בעוד החיוך שלו גדל. הוא שואל אותי לגבי מה שאמר מקודם ואני מספר לו כל מה שאני יודע.
"הרגשתי ריק," הוא מספר לי. "איפה שהחור." הבנתי.
"יהיה בסדר מצדך אם אחקור לגבי זה?" נראה קצת מסויג, הוא בכל זאת מהנהן. מותיר אותי לנשוק לו ולקום אל המקלחת שם אני מתפשט מאחורי הוילון ונותן לסקורפיו להיכנס אחרי שאותן הבועות מסתירות את איברי במים. מאחורי הוילון הוא מתנקה ואז מסיט אותו, עובר לישיבה בג'קוזי לצידי. נושק ללחי שלו עם יד על זרועו, אני כה אוהב אותו. לכן אני מנסה להרגיע אותו אחרי הפעם הראשונה שלנו. גם אם לא הייתה חדירה - גמרנו מאקט מיני. גמרנו. "מה אתה חושב על הטורניר המשולש?" 
"אתה תהיה בסדר, אני אהיה שם ולא אתן לך למות." הוא מניף את ידו, אבל כאשר אנחנו שומעים מדמבלדור באולם תקציר על מה שהולך לקרות, דמבלדור אשר מנסה לגייס עוד מתמודדים לטורניר אשר יבואו איתנו לשם, מבין שאני כנראה לא אהיה בטורניר.
"כל אחד ואחד ממכם כנראה שמע על טורניר הקוסמים המשולש, שמועות סותרות נשמעו גם כן ואני פותח בהבהרה: טורניר הקוסמים המשולש יתקיים השנה, כנראה גם הפעם לא ישכח כל כך מהר." הדיבורים נשמעים מכל עבר ואני מחליף מבט קטן עם סקורפיו. "ולא, אני לא אומר זאת משום שאלבוס פוטר שלנו אשר רק בשנתו השנייה עומד להשתתף בה, אלא משום שנמצאה מראת גרים וברגעים אלו ממש נוצר חוזה בין המראה הקסומה לגביע האש." סקורפיו מחוויר ואני מעביר את ידי בשערו, תופס בו ללא היסוס.
"אנחנו נמצא שם את כל מה שאנחנו צריכים." אני מזכיר לו, אבל הוא מניד את ראשו בחירוף נפש.
"מי שלא שמע, מראת גרים היא מראה מכושפת אשר שולחת את העוברים בה אל היבשת הסודית אנסלון - יבשה אשר מוגלגים הנקראים שם אורגים לא יכולים להיכנס אליה או להכיר בקיומה וממנה כל יצורי הפלא המוכרים לנו הגיעו ובה מתגוררים אלפים מכל הגזעים, דרקונים מדברים בעלי כוחות קסם וגזעים נוספים ומדהימים שתוכלו לפגוש! המתמודדים ינכחו באנסלון למשך חודש וישרדו שם בכוחות עצמם, ילחמו וישיגו כמה שיותר נקודות בניסיון לנצח." סקורפיו נועץ בי מבט מאיים אבל אני לא מהסס. "הטורניר יתרחש באוגנדה ונוכל לצפות במתמודדי הטורניר גם מפה, אלו שיבואו איתנו יהיו תלמידי השנה השביעית, המתמודדים ומעודדיהם של המתמודדים." סקורפיו לא מקשיב לאף מילת ניסיון שכנוע ומשפיל את ראשו בעיניים עצומות, בזרועות משולבות ומבט עיקש. "עליי להזכיר שהטורניר נקרא טורניר הקוסמים המשולש משום שהתחרות מתקיימת בין שלושה בתי ספר, לא משום שחייב להיות שלושה תלמידים. עשרים מתמודדים מכל בית ספר יכולים להשליך פתק ושישים תלמידים יכולים להיבחר, זה נתון להחלטתו של גביע האש. אניח לכם לחשוב ולהחליט במהלך השבוע הקרוב, המשך ארוחה נעימה." סקורפיו קם ויוצא בהפגנתיות, כמובן לא מגיע אל המסדרון אלא אל חדר הנחיצות שם אני עוטף אותו מאחור. שומע ומרגיש איך הוא משהק. מרים את עיניי ורואה עד כמה הוא בוכה.
"אנחנו צריכים לעשות את זה, אני צריך לעשות את זה בשבילנו ואת יודע את זה." הוא מניד את ראשו ולמעשה את כל גופו, יחד איתי יורד אל הרצפה שם הוא מסתובב בזרועותיי. בוכה אל חזי, כה מפוחד וכל כך יפהפה. במהלך השבוע התאמנתי כל היום כל יום. סקורפיו בכל מקרה לא דיבר איתי או עם אף אחד, הייתי צריך להכריח אותו לאכול וללמוד ולהתקלח כמו אז, גם אם אני יודע שהוא לא באמת מדוכא אלא פשוט מנסה לשכנע אותי להישאר ולדאוג לו. סוורוס לא יודע מה לחשוב, אז הוא מספק לו בעיקר הסחות דעת. האגריד מבוהל לא פחות ממנו והוא אפילו לא יודע על כל המשימות הנוספות שעליי לעבור לבדי בדרך. כאשר אנשים חושבים שאני מתאמן על כישופים בלי שרביט, אני למעשה מתאמן על לחשים של שנים מעליי. אנגורג'יו - הלחש המגדיל. רדוציו - הלחש המקטין. רדוקטיו - פיצוץ. שתק - משתק. פטריפיקוס טוטאלוס - שיתוק כללי. אינסנדיו - קסם יצירת אש. אציו - לחש זימון. אקספליארמוס - לחש פירוק מנשק. לחש השתקת קול ולחש יצירת מים. חבריי יצורי הפלא פוחדים עליי ומכינים את עצמם לפרידה ממני, בכך שהם רודפים אחרי כל היום. למזלם, אני פטור משיעורים. האגריד מלמד אותי כל מה שהוא יודע על חיים ביער, למרות שהעברתי שבוע ביער לא רע. תמיד יש דברים שאתה לא שמעת עליהם. אני לחשי ריפוי רבים, לכן אני למעשה מעביר את רוב זמני בספורט או לימוד לחשים. קללות, כמו לוקומוטור מורטיס - נועל רגליים זו לזו, אוֹבְּלִיוְויַאטֵה - מחיקת זיכרון, קונפונדו - בלבול היריב. לויקורפוס - תליית היריב באוויר מהקרסול. אנגורג'יו - קללה שמגדילה או מנפחת חפץ או אדם. סקטומסמפרה - קללה אשר לדברי נסיך חצוי הדם הלא הוא סוורוס סנייפ, פוצע רקמות ומונע מהתקרשות. מדובר בהמון לחשים, אני רק לומד אותם ומנסה אותם למקרה ואזדקק בהם. שרביט הבכור יהיה איתי. חוץ מבגדים יהיה אפשר לקחת דבר אחד, אני אקח את השרשרת בגלל להב ישמעאל ושרביט הבכור. כולם יחשבו שזה בגלל הסנטימנטליות, הרי לסקורפיו יש אחת אשר נראית אותו הדבר. וזה מה שאניח להם לחשוב. היום הגדול מגיע, אני משתגר אל הבית ואורז בגדים לסקורפיו. זה אשר שוכב בצד שלי על המיטה היות והמזוודה על הצד שלו. הוא בוכה ולא מרסן את עצמו, ככה שאני מתענה כל כך.
"אני לא אסלח לך!" הוא בועט את המזוודה ואני כמעט חוטף אותה, מביט בו המום לגמרי. לפחות הוא מדבר…
"יש לנו חיזוי חותך לכך שאשיג את כל הדברים שאנחנו צריכים, סקורפיו, אנחנו לא יכולים להסתכן!" הוא זוחל על המיטה ומושך אותי אליה, מנשק אותי ומנסה להשכיב אותי כדי שינצח. אני עוצר אותו מלפתוח את המכנסיים ומתהפך מעליו, מוצא את עצמי מאבד שליטה ושואג עליו עם כל השינויים החיצוניים חוץ מהשלד הרחב עצמו. סקורפיו מסיט את ראשו עם דמעות בעיניו ואני יודע שהוא נראה כאילו לא ויתר, אבל יודע שאין לו מילה בנושא. "אתה עכשיו עומד להתקלח ולהתארגן, הנסיעה תהיה עוד 45 דקות ואתה עומד לבוא איתי, נקודה, סוף פסוק." הודף אותי והולך אל המקלחת, הוא טורק אחריו את הדלת ואני חוזר לארוז, כמובן כאשר אני נוגע בבגד אחר בגד עם היד כאשר אפשר בשרביט. כל מה שאני נוגע בו נכנס אל המזוודה אליה נכנס הכל, עד שאני אומר את לחש הנגד וזה מפסיק. יורד עם הדברים, אני הולך ונפרד מהמשפחה המגוונת שלי. מכל האחרים בשמורה נפרדתי לפני שבאתי הנה, בסיום האימון. אין אחד מהם אשר חושש שמא לא אחזור, משום הביטחון שהם נותנים בי - כל מה שמעניין אותם הוא הזמן בו היעדר. סקורפיו אשר יורד מאורגן קוטע את הפרידה המרגשת, מותיר אותי לחבק אותו בחום ולא להיעלב משום שהתעלם ואפילו נרתע. לוקח את ידו, אני אוחז במזוודה ביד הנוספת ואיתו עף מהמרפסת בלתי נראים אל הוגוורטס. נראים שוב בין הקהל, אנחנו רואים מספר נערים אשר אינם דווקא בשנה השביעית וכאשר הם מבחינים בי, עיניהם מבהירות את דעתם. לו יכלו היו הורגים אותי עכשיו. לימוזינה אחת בלבד מגיעה לעברנו מהשמיים ואנחנו אשר עומדים ליד הצוות נכנסים ראשונים. פותח את הדלת, אני פוגש לא פחות מעשרות מושבים אשר מסודרים בשלושה שורות כאשר בכל שורה שני מקומות. נכנס וכמוהו תופס מקום, אני מותיר לו לשבת ליד החלון כדי שיהנה גם אם הוא מתעקש כל כך להתמקד בשליליות. זה בטח ירגיע אותו. מספר שעות עוברות ואנחנו מאוד נהנים מהנוף. שפע של צמחים מדהימים ויופי של הטבע נגלה בפנינו בתפארה. בשלב כלשהו עלינו אל העננים ואז גם גבוה מעליהם, פוגשים בהר מאבן חרוט ויפהפה אשר צצים ממנו בסימטריות חלונות וביניהם משתלשלים צמחים מדהימים. הלימוזינה נוחתת ואנחנו יוצאים אחד אחרי השני, מעוררים את הסקרנות של התלמידים כהי העור. מרים את עיניי מעלה אל הקולות המתלהבים, אני פוגש בהמון יסעורי סערה קולניים מלאי התלהבות אשר צצים בשמיים ומתכוננים לנחיתה. נושאים בין אדם לשלושה עליו. נזכר לי בתמונה ומבין שזהו פולמאר צפוני, תת גזע של יסעורים, אני מחייך.
"שלום, יפהפייה!" אני לא יכול לעצור את עצמי, מביא למספר נקבות אשר בדיוק נחתו להביט בי רגע. "שלום."
"שלום!" הן אומרות יחד ופשוט הולכות אליי בהתעלמות מוחלטת מהיפניים אשר לפני רגע עמדו לרדת ועכשיו בגללי נפלו. אני מתלהב עד כמה הן יפות ונותן להן חתיכות דג אשר זימנתי בהכנסת ידי אל התיק. כמובן שאני מתחבב עליהן מהר, אבל לא על פניי בני הזוג שלהן אשר יחיו איתם לנצח. הם לא רואים בי איום, פשוט עדיף להם שינהגו כך רק באדונים ובגוזלים הפרטיים שלהם. נמשך בידי סקורפיו, אני מסדר את השיער שלי אחרי שאנחנו יוצאים מטווח הראייה שלהן ומסתכל סביבי. פילים, צ'יטות, גורילות - הם משתנים ומתגלים בתור אנימאגוסים, אני לא מופתע. וואגאדו פופולרי בתלמידיו המוכשרים בענף שינויי צורה. כולם מביטים בי ביראה, אני מניח שזה בגלל שאני נוסומונדו. רווינה הסבירה לי שזה אומר 'חצי אל' בסוואלית, שבתרבות שלהם בה הם חלק מהטבע ומרגישים שווים מול חיות הפרא אותם הם כה מעריצים, אני נדיר כל כך. מעולם לא תועד נוסומונדו בבית הספר שלהם, אני כנראה הראשון שהכי קרוב לזה. חבורות של בנות מנופפות לי בביישנות ואני מבין שביישנות זה משהו אשר מושך גברים פה. 
"אלבוס, בן יקר!" מופיע המנהל כהה העור לצידי ועם חיבוק צדדי, מעט לוחץ עליי. "איך הייתה הנסיעה שלכם?"
"היא עודדה את מצב רוחו של סקורפיו, אז לדעתי היא היתה יותר מנסיעה נוחה." בלי הבעת הפנים הסקרנית הרגילה, המנהל כנראה מבין איכשהו את תפקידו של סקורפיו בחיי. קולה של רווינה נשמע בשפה הזרה ותלמידים רבים פשוט מפנים את דרכה אליי. קופצת עליי, היא מותירה אותי לתפוס אותה לפני שתיפול. יצא שזה מהישבן.
"וואו, אתה ממש חזק!" אני מניח אותה בזהירות ומגרד את עורפי בגיחוך קל. עד כמה רחוק היא תלך? "סיימת את מה שדיברנו עליו?" היא שואלת בעודה מרימה את הסטרפלס גבוה וכאילו מסדרת אותו. 
"כן, בטח, את תאהבי את זה." השניים מובילים אותנו למעונות ועושים סיור קצר בתוך ההר המרשים לתוכו תמיד נכנסת רוח נעימה וטהורה. כבר ערב, אחרי שאני מארגן את הדברים שלו בחדר שלו אני מובל על ידו אל חדר הגיבושים של בית הספר. בהחלט מדובר בעולם גדול. יש גם במה, עליה ישנם כלים רבים אותם אני צריך לכוון. לנצח עליהם. להקה מנגנת שם בסוואלית ומקפיצה כבר את רוב התלמידים באותו הקצב. יש גם בתים רגועים, מה שמושלם לשיר שלי. אני מראה לה את השיר וזאת קוראת אותו בהרהור, מניחה אותו לאט על ברכיה ועוברת להביט בי בעיניים נוצצות. אני משיב לה בחיוך רגוע וחם, גם שהיא עלולה להבין את זה לא נכון וזה דווקא בסדר.