הדור החדש הכאב הישן - הקפאה

פרק תשיעי

"אלי, אלי," קורא הגור בעודו יושב על צווארי ומושך את אוזני. "בוא נחפש אוכל."
"איפה אמא שלך, שאתה לא רץ אליה בשביל זה?" אני תוהה לרגע, חושב ואולי מיי-מיי מחפשת אותו.
"אני לא זוכר, אני מניח שלא ראיתי אותה הרבה זמן." אוי, נו.
"אוי ואבוי, גור, אוי ואבוי!" מביע עליו כעס שאין כמוהו, אני מתיישב ואוחז בעור העודף הרב שמגיע מהשכמות.
"לא, אל תקרא לאמא!" הוא מתחנן כאשר אני בדרך למגירת המשרוקיות של האגריד. 
"אני קורא גם לאבא, מה זה אתה נעלם להם ככה??" מכוון את הפיה לשפתיי, אני עושה דבר נוראי - ומניח את עיניי על הגור, זה שמשתמש בכוחו ומכחיל את עיניו הגדולות. מתכווץ לו ומאיים לבכות עם דמעות. גובר עליי. "חמש דקות, בסדר?" הגור היפה קופץ בהתלהבות במקומו ומניף איבריו, כאילו רוקד.
"יש! יאיי, אנחנו נשחק!" מחייך ומגלגל עיניים מעט מכל ההתרגשות שלו, אני לוקח אותו למטבח ומחמם לו חלב שאמו הניקה והקשיבה לעצתנו. בזמן שהחלב מתחמם אנחנו משחקים לא מעט, אבל גם לזה יש סוף והוא אוכל. כמעט נרדם על חזי בערסל בחוץ, מרוב עייפות כבר לא אכפת לו שאני שורק במשרוקית שרק הדמיגייזים יכולים לשמוע. חושפים את עצמם בזעם בעודם נוחתים על השולחן מהארונות. הגור כל כך עייף שהוא מתהפך בלבד.
"התינוק שלי, רוקי..." האם הנמסה ממהרת אל התינוק שלה בזרועות מושטות, נותנת גם לי שני ליקוקים קטנים על הלחי והמצח לפני שהם עוזבים. "הוא אכל?"
"חמש וחצי דקות." הדמיגייזים לא מבינים בכמויות, אלא בזמן.
"אתה יקר." אומר רוקי ומניח מצחו על שלי, מחבק אותי בדרך שלהם. והם הולכים.
"בן אלפי שנים אני ומעולם לא מילאו את חיקי אדונים, וזה בשל היותם נדירים. אהבתי ונאמנותי אליכם תהיה נצחית וחסרת מעצורים - רק תנו לי לאהוב, ולמלא את ייעודי. אשמור עליכם ואעבוד במסירות - ללא ספק בהחלטתכם, וכל מה שברצוני הוא למלא את ליבי בחום האהבה ובקור האכזבה. מתחנן אני היו אדוניי." שוב פעם הקול הזה. קם והולך עם השמיכה שנתן לי קודם האגריד, אני נכנס לחדר השינה ומתחרט. יוצא מהבית ומטפס אל הקן של משפחת ההיפוגרפים, אני נכנס בין הכנפיים שמחממים את פרינסס ושוכב לצידה בצמוד אליה.

יד מלטפת מעירה אותי, יד לא שמנמנה. מזהה את הריח, אני נוהם בשקט. קם על ארבע במיטה המוכרת וזוחל כאילו שיכור על המזרן. מסתובב, מדדה קדימה, נוגע עם כפות רגליי בכרית ושומט את גופי ליפול קדימה על הפוך הרך והקר.
"אתה צריך לקום ולאכול ארוחת בוקר, ילד." עובר הפרופסור לשבת על המיטה שלי. משמיע התנגדות, אני אוחז בשמיכה והתהפך ברגע. נכנס מתחתיה ורוצה לחזור לישון. "אלבוס. סוורוס. הצעיר. אני לא אחזור על עצמי!!!"
"שקט!" אני שואג, סובל מכאבי גב שגומרים עליי על מערכת העצבים שלי. המורה רוכן קדימה ומשחיל את אצבעותיו בין שערי אשר מכוסה פוך - במבט קשה אוחז בשערי, לא מרחם.
"אתה לא תשתיק אותי, ילד." מבהיר המורה את החשוב לו ביותר. "תזכור שאתה בן אדם ותתנהג כמו אחד כזה."
"כואב. לי. הגב." אני מחקה את מילותיו, אוחז בידו וחוזר לנעוץ בו את עיניי מלאות השנאה. "אל תפריע לי לישון!"
"אלבוס!" נכנס סקורפיו לחדר אדום מבושה. 
"הוא לא יותר ממך, אדוני הצעיר, אל תיתן לו לנצח." אני זוקף לעברו אצבע. מתמתח על המיטה ומפהק בחוצפה. אני מניח שסקורפיו מגלגל עיניים, הרי שהוא שקט, לא? זוג צעדים נשמעים במופגן, מותירים אותי לפקוח עיניים. 
"היי, אבא דוב." אני אומר בחיוך חנפן וביללה. מביט בי בזוג עיניים מצומצמות, האגריד מביט בי יוצא מהמיטה לאט ובכניעות. משאיר את עיניו עליי גם כשאני מוציא בגדים מהארון וחולף על פניו בדרך למלתחות של סלית'רין. 
"תעשה את זה זריז ותחכה לי ללא חולצה, אני אביא לך משהו מהמרפאה." עוצר במקום ובשקט שומע את צעדיו, אני מרגיש את ידו של אהובי על כתפי ומסובב את ראשי אליו בחיוך שליו.
"זה בסדר, אני לא עד כדי כך שונא אותו." האגריד כאן.
"הא." תשובה ניטרלית. זה בסדר. אני מגיע אל המלתחה ומניח את הבגדים, מדליק את המים ונותן לקרים לזרום בעודי מתפשט מחוץ לתא, נהנה מהנעילה ונכנס מתחת למים. משפיל את ראשי אל גופי, אני מניח ידיים פרוסות על החזה המצולק שלי. בוחן את הקוביות שנוצרו לאחר השינוי ומעביר את אצבעי לאורך צלקת חדשה מהתחתונה.
הלוואי וזה היה רק היא,