נוחתים לנו בשקיעה של ה-1 בספטמבר, אנחנו מספיקים להגיע לפני ההכנה של האולם אפילו. אף אחד עוד לא הגיע בכלל. אני מרכך את ראשי בכתפו בעודנו הולכים על הדשא הרך וזה מלקק אותי קלות על הלחי שלי, כמוני עייף לאחר לא מעט שעות של טיסה. בלתי נראים, אנחנו מטפסים אל הגבעה שאחריה אנחנו אמורים לראות כבר את הערבות המפליקות. הרס וחורבה נמצאים למול עינינו, כאשר מבין עשרות העצים אליהם אנו רגילים - אחד. אחד בלבד נותר כאשר את השאר מפנים כולם יחד. פעורי פה, אנחנו נשארים המומים. אבל התגובה הזו היא כלום לעומת התגובה שלנו לאחר שענף אותו חישבנו כהרוס הופך לבובה. מסתבר שייך לערבה היחידה שנותרה. "בן אלפי שנים אני ומעולם לא מילאו את חיקי אדונים, וזה בשל היותם נדירים. אהבתי ונאמנותי אליכם תהיה נצחית וחסרת מעצורים - רק תנו לי לאהוב, ולמלא את ייעודי. אשמור עליכם ואעבוד במסירות - ללא ספק בהחלטתכם, וכל מה שברצוני הוא למלא את ליבי בחום האהבה ובקור האכזבה. מתחנן אני הֵיוּ אדוניי." בובה אשר מדברת מהראש שלנו מותירה אותנו מלאי התפעלות, משום שהתגלתה בתור צמח בעל תודעה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
עם כל כך הרבה תודעה, שהסתיר את יכולותיו מהעולם ואז גם הבחין בנו. "הכוחות שלכם רבים, אדוניי, אף יצור רגיש כמוני לא מסוגל לפספס אתכם." הוא מדבר בשפה של המאה, מעניין. פתאום הוא הופך ויותר בעל צורה, בעל פנים ממש אנושיות. ואז בגדים נוצרים על גופו והכל נראה אמיתי.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
אני לא מאמין שהכל זה עץ. וצבע טבעי מצמחים, כמובן. "שמועות הגיעו ליער שלנו, שאתם בני אלמוות ושאתם חיים בסוד שאסור להיחשף לעולם אחרת יתמוטט כל עולמכם." משתנים ומתחילים ללכת, אנחנו פתאום קולטים שאף אחד לא מבחין גם בו. ושהתיק שהיה עליי בידיו. "כמו סוהרסנים, גם הגזע שלי ניזון משמחה, רק שלווא דווקא מכך ולמעשה מכל רגש שהוא. בשונה מהם אנחנו בני אלמוות, רק שבלי אדון אנו ערבות מפליקות בלבד, אדון שאין אנחנו יכולים להחליף וחייב להיות בעל כמות קסם בשביל ליצור קשר שנדיר לקיים, כך שאתם - בעלי פוטנציאל רב של אדונים - הותרתם את כל המשרתים הפוטנציאליים להילחם עד המוות על מנת לזכות בכם." עוצרים מיד במקום, אנחנו מביטים בו בהלם ואז זה בזה. כל הצמחים האלו מתו בשבילנו? "בלי אדון תוך מאתיים שנה הגזע שלי מרקיב ומת, ואדונים כמוכם נוצרים פעם בכמה מאות שנים." אז לא היה להם בשביל מה לחיות אם לא כדי להשיג אותנו. יורדים למאורה אשר מזכירה את המאורה מהסיפורים של הארי וסיריוס בלק, אנחנו מגלים דבר כה מעניין. כי הבית פנטסטיק! רץ אל המרפסת, אני מסתובב אל הסלון בגב אליה ומרגיש את הפה שלי כואב בשל החיוך. האח, הריהוט, הם כל כך גדולים! בשבילנו!
