פרוייקט שממית

יאמורי

היה זה יום רגיל. זה כל מה שזה היה. הוא היה נער רגיל לחלוטין עם חיים רגילים בהחלט, גם אם לאנשים אחרים היה הסוג האחר של חיים רגילים. החיים הרגילים שלו פשוט כללו עבודה בבניין בגובה רב.

חאמד נהג להשים עצמו כאילו הוא שם קסדה, למרות שזו לא היתה בנמצא. ההרגל גרם לו להרגיש מעט יותר נוח, אפילו הוא לא יכל להסביר מדוע. אבל ככל שזה נגע לאבטוח על ידי חבל, את זה הוא אפילו לא יכל לשחק ב׳נדמה לי׳. הוא ידע שנקודת עיגון וחבל אמורים להיות בנמצא, ממש כמו מעקות הבטיחות שהיו אמורים למנוע ממנו ליפול. למרות שמעקות הבטיחות אכן היו קיימים פה ושם, היו לו ספקות רציניות לגבי אמינותם. האם הם יוכלו לעצור מבעדו ליפול ברגע האמת? הוא השתדל שלא לחשוב על כך.

הדבר האחר שהוא לא רצה לחשוב עליו, אך לא יכל שלא, היו הנסיבות שבגינן כל זה התרחש. אותו היום, כאשר הוא ראה מעטפות כסף מחליפות ידיים, בין מפקח העבודה שלו לבין מבקר אתרי הבניה... אפילו לא היה איכפת להם שהוא ראה אותם. וכי מי היה מאמין לו או לחבריו?

ככל שהוא חשב על כך, כך העכיר מזג רוחו והאסקפיזם שוב קרץ לו. האסקפיזם האהוב עליו היה לגנוב עוד ועוד רגעים של צפיה בנופה המשכר של פריז מגובה הקומה ה - 20.

השמיים הפתוחים ומראהו של מגדל אייפל הביאו לו מעט נחמה. הוא דמיין את ריחה של ארוחה ביתית המתבשלת על הכיריים, חום משפחתי של מי שעוד יגורו כאן בעוד כשנתיים שלוש, משפחה אשר תחייה חיים נורמליים ושמחים.

״היי אתה! תחזור מיד לעבוד!״ הוא שמע את קולו של מפקח העבודה, כאשר ריחו המדומיין של המרק פינה את מקומו לריחו של המלט שהמתין לערבוב, ריחם של חלקיקי האבק הממלאים את האוויר, ריחן של קורות עץ זרוקות וריח של ריתוך. תזכורת לכך שהנוף לא היה שלו להינות ממנו.

הוא הטמין את ריחו של המרק בפינה רחוקה בלבו לפני שחזר לערבב את המלט בתנועות חוזרות ונשנות נטולות כל רגש, הבעה ריקנית על פניו.

—

האור זהר על מאורתו של עש לילה כאשר החלון נפתח, גורם בתורו לרפרוף כנפיהם של כל הפרפרים המחכים לתורם. כמעט בלא קול, כמו רשרוש עלים מעורב בצליל של פסיעות נעליים על רצפת הבטון.

עש לילה עצר והתענג על הרגש השלילי בו הוא חש. בתחילה היה לו הטעם התפל של אפתיה, מהסוג המשעמם. אך בבדיקה נוספת, הוא חש בזילוף של רעל כעס. בתחילה קורט בלבד ולאחר מכן מלוא הפה. כמו ביצת קוויאר המתפצחת למליחות בחך. והוא, עש לילה, הוא זה שיעזור לכעס הזה לפרוש את כנפיו באופן המרהיב ביותר. יצירת אמנות לכל הדעות.

״אלו אשר רגשותיהם קהו מפחד לחייהם, עלולים להחזיק ביותר רגש מכולנו, רגש שממתין פשוט לרגע הנכון לצאת.״ הוא ציין כאילו צופה היה שם. לעתים נטלי ליוותה אותו והקשיבה לו, אך לא הפעם. ובכל זאת, ההרגל בהחלט שעשע אותו.