פרוייקט שממית

דייטינג גיבורי על למתחילות

ביום המחרת, לא היה למרינט שום חשק שהוא להיות בבית הספר. הדבר היחיד אותו היא רצתה היה שכבר היום יסתיים והיא תוכל להופיע בפני אדריאן באולם הסיף כאילו אין בזה שום דבר מיוחד...

אולי הייתי צריכה לבקש משממית לכלוא אותי ואותו בכלוב, זה עבד נפלא עם אליה ונינו!

...

אבל אז הוא היה מבקש ממני להפעיל את קמע המזל... והייתי בטח מקבלת חפץ שישאיר אותנו כלואים יחד לנצח!

התוכנית היתה פשוטה. לחכות שאדריאן יופיע בחדר הלוקרים של אולם הסיף, להשליך גרגר חצץ כדי למשוך את תשומת ליבו ולנצל את הרגע הפרטי הזה כדי להציע לו דייט. פגישה פרטית בפינה נידחת של אחד מהגנים של פריז ולדבר קצת. הפשטות שבתוכנית היתה טובה יותר מאלטרנטיבות מסובכות ולכן גם קצת פחות מלחיצה. גם אם לא היתה בה השראה מיוחדת, זמן עם אדריאן היה מעורר השראה בפני עצמו.

סוף סוף היא התמקמה בנקודה מעלה.

מטרה. גרגר חצץ. לוקר. תשומת לב.

ביצוע מושלם... אבל זה היה החלק הקל!

---

אדריאן סובב את ראשו כדי לראות מי זרק את גרגר החצץ. הדבר האחרון שהוא ציפה לו היה לגלות שזו החיפושית. היא ניתרה מטה והתקרבה לעברו.

״היי, אדריאן.,.. רציתי להגיד לך משהו... טוב?״

״כ-כמובן, אני מקשיב...״

אין פה שום אקומה בסביבה... מה זה יכול להיות?

״אדריאן, אני...״

היא מתרגשת? אבל למה?

היא ניסתה שוב.

״אדריאן, רציתי להגיד לך משהו, אבל...״

״אל תדאגי, חיפושית, יש לנו את כל הזמן שבעולם. אני...״ ואז הוא עצר באמצע המשפט.

האם יכול להיות שגם היא הבינה את זה? כמובן, הרי אני לא היחיד שניסה להבין מה קרה תוך כדי אותה מתקפת אקומה. כנראה שאני הצבתי אותה במצב לא נעים!

״חיפושית, אז הבנת סוף סוף מה קרה באותו היום, בעת מתקפת האקומה.״

היא הנידה בראשה לחיוב, לחייה סמוקות מעט.

טוב זה באמת מביך.

״טוב, באמת התכוונתי מתישהו לספר לך שאני מאוהב בך, אבל לא אזרתי אומץ לעשות זאת. כנראה שהאקומה עשה את זה בשבילי.״

היא התסכלה אליו במבט נאלם.

״ר-ר-רגע... א-אתה... מאוהב... בי?״

מה, היא לא הבינה את זה?

איך זה יכול להיות. זה לא הגיוני הרי.