פרוייקט שממית

שלם הגדול מחלקיו

החיפושית שינתה את צורתה בחזרה למרינט במרפסתה וירדה דרך הפתח לחדרה ואז נשענה אחורה על הדרגש שלה. היה זה ההרגל שלה כאשר היא נדרשה לחשוב עמוקות. עיניה סרקו את החדר וננעלו על המחשב כאשר העלתה בראשה את הרעיון לחפש באינטרנט אחר חוויות דומות למצבה.

כן, אני הולכת לחפש בגוגל מאמר ׳כיצד להיות מפקדת כגיבורת על׳. ממש.

באותו רגע, ראש אדמדם קטן הציץ מתוך הארנק שלה ושניה לאחר מכן טיקי יצאה החוצה.

עדיף על האינטרנט ויותר ידידותי. היא ודאי תדע.

היא ראתה שטיקי בוחנת את מבטה וידעה שהיא חייבת להתחיל לדבר.

״טיקי... יש לי פקודה! גיבורת-על פקודה!״

המילה הזאת, ׳פקודה׳, התגלגלה מוזר על לשונה.

פקודה, מה... אבל, איזו מילה אחרת בכלל תתאים כאן? ולמה אני כל כך מוטרדת מכך?

טיקי עפה בחדר מצד לצד בחיוך גדול ומהר מאוד גם מרינט נדבקה בו, לפחות קלות.

״ברכותי, המפקדת מרינט! האם זה לא נפלא?״

חיוכה פג לשמע המילים האלו והיא עברה לישיבה כשרגליה שלובות, ניכר שהיא אינה נוחה מהתואר החדש.

״לא! זה לא טוב!״ היא פלטה והניפה את ידיה באוויר, ״זאת אחריות כפולה! מה אם משהו יקרה לה? מה אם משהו יקרה לה בגללי?״

מחושיה של טיקי נזדקרו כאשר היא רחפה לה מצד לצד.

״מרינט... פיקוד אינו דבר חדש לחיפושיות. לא תהיי הראשונה וודאי שלא האחרונה.״

שוב התרגיל של ׳חיפושיות מימינו עד היום׳.

״טיקי, אני לא מובילה צבא. אני מפקדת על גיבורת על אחת ואת האמת, גם זה מרגיש כמו משהו שאני יכולה לפשל בו!״

הייתי מעדיפה פחות תסבוכות בחיי, אבל זו הופיעה מאמצע שום מקום, באופן הכי מילולי שיש.

״אבל, האם חברייך לא היו בסכנה, יותר מפעם אחת?״

זה נכון... ובכל זאת...

״זה עדיין שונה״ היא ענתה. ״הם לא החליטו במודע לשים את חייהם בידיי כמוה.״

״ורנה רוז׳? בר-שריון? פיקדת עליהם הרי. הם חברייך.״

היא הביטה בטיקי המנסה לעודד את בטחונה העצמי. עוד רגע והיא תאלץ לתת לה את מבוקשה. אך עדיין היא משכה את הסיטואציה.

״עדיין לא אותו דבר. בניגוד להם, היא גיבורת על במשרה מלאה. לא נתתי לה את המופלא. אני קוראת לרנה ובר-שריון והם באים ושבים, הם אפילו יכולים לסרב לו רצו.״

היא נאנחה.

״נראה לי שהבנת את זה, מרינט״ חייכה טיקי. ״ראי כמה את דואגת לה. את תהיי מצויינת.״