בילדותה, בתקרית לא מכוונת, הרגה את אימה. זה היה אז שאן קולינס, גילתה את היכולת שליטה בקרח.
מאז היא מתגוררת בין האנשים כשסודה מוסתר. היא בטוחה שיכולה להיות בדיוק כמו כולם, הרי אין בה רוע.
בזמן שזאת מנסה להמשיך בחיים רגילים, הגורל צופה עבורה דרך אחרת...
And before you I had nowhere to run to Nothing to hold on to I came so close to giving it up. And I wonder if you know How it feels to let you go?
Hurts - Stay
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
"כשג'וזף לקח אותי לבית שלכם, ראיתי תמונות.." התחלתי לומר, נזכרת ביום ההוא, רציתי להתנער מהמחשבות על סטיבן, "היית מצולם עם ילד בלונדיני, מי הוא?" תהיתי. זה כבר זמן מה שהשאלה הזאת עברה בראשי. הרי מקס תמיד היה לבד, הוא לא דיבר עם אף אחד מלבד ג'וזף, לא נפגש עם אנשים נוספים. הוא תמיד היה זאב בודד.
הבחור הרהר לעצמו מספר שניות.
"קראו לו סט, הוא היה חבר קרוב.." ענה. "היה?" מקס גיחך כתגובה, "ניתקנו קשר עם השנים...היו לנו דעות מנוגדות, לא רוצה להיכנס לפרטים." סיפר. הסתכלתי עליו, בוחנת את שפת גופו. הוא אף פעם לא סיפר יותר מדי, הוא בחר להשאיר סודות שכנראה לא אגלה בזמן הקרוב.
כרגיל מסתורי.
"והשרשרת?" תפסתי בחוט שהיה על צווארי, מרימה בפניו, "הקליע הראשון שפגע בי – נכנסתי לתרדמת לשבועיים, לאחר מכן אישפוז של חודש וחצי בבית חולים ושבועות של שיקום. הקליע הזה מזכיר לי כל פעם, שהתגברתי על המוות..." סיפר, מעצים את המשמעות של הפריט הקטן שהיה בידי. הידקתי את אחיזתי עליו, מצמידה קרוב לגופי.
הנהנתי בהבנה, מסיטה את ראשי אל החלון. חזרנו לתוך הדממה, כאילו לאף אחד לא נותר מה לומר. הנסיעה עברה כשלוש שעות. לא היה לנו יעד סופי, נסענו סביב המפה. התכנון היה לא להישאר מעל לשלושה ימים במקום אחד ולגרום לג'וזף לבוא אלינו. יצאנו מגבולות סן פרנסיסקו לכיוון לאס וגאס, מקס רצה "לעשות קצת כיף" שם, אומנם בגלל המרחק, נאלצנו לעצור ללילה באחת העיירות בדרך.
חדר זוגי במוטל ומכאן נראה כאילו הכל חזר על עצמו לפי השגרה שהיתה כשהיינו ''פרטנרים''.
מקס זרק את התיק שלו באמצע החדר וניגש להתקלח. המחשבות על סטיבן מעט דעכו, אך עם זאת המחשבות על היחסים שלנו עם מקס החלו להטריד אותי. הוא התנהג כאילו כלום לא קרה, הוא היה על ידי, ועם זאת היה מנותק ממני. אולי הנשיקה ההיא היתה תוצאה של שכרות, וגם זאת שאחריה? אבל זה הרגיש כל כך אמיתי. צרם לי שלא ידעתי, לא ידעתי מה אני עבורו, מה אנחנו אחד לשנייה.
