נקמה ואהבה

26/ משחקים.

-משחקים-

חלק 1
אנדרו קאלו
הצלחתי לדבר עם אבא שלה ויצרנו מסקנה כלשהי על הקשר לי עם אבא שלה, אבל בגלל שאיזבלה גילתה על כל מה שאיחלתי ואמרתי לו.... אז היא החליטה שהיא לא מדברת איתי!

השלמתי איתו בגללה ועכשיו היא לא מדברת איתי?
אני די בטוח שהיא מסתלבטת עליי.

אני דופק באגרופים חזקים יותר על הדלת ומתעלם מהכאב שבידי. ״אלוהים! איזבלה, תפתחי את הדלת!״ אני נוהם ועוצם את עיניי בתבוסה. ״בבקשה איזבלה,״ קולי מתחנן וחלש כשאני נרגע.

״אני ישנה היום כאן.״ ושוב היא מתעקשת לישון בבית של אבא שלה.

לעזאזל.

״סבבה. הבנתי.״ אני מטיח את האגרוף בכעס בדלת מבלי לחשוב ומרגיש את הכאב. דם. יורד לי דם וזה לא מעניין אותי. אני גונח בשקט ומתחיל לרדת במדרגות.

איפה הנייד שלי?

אני מתחיל לחפש אותו עד שצעדים קטנים נשמעים ואני כבר יכול להרגיש בנוכחות שלה.

אני רותח מעצבים והיד שלי כואבת.

״מה אתה מחפש?״ קולה מהוסס. אני מתעלם ממנה ומרגיש את הזכות המזויינת שהפעם אני זה שמותר לו לכעוס.

שתלך לעזאזל.
אבל לא באמת, כי המחשבה הזאת שהיא תסבול הורגת אותי.

אבא שלה גם מגיע ואני שנייה מלאבד את זה. ״הנייד שלך במטבח.״ הוא אומר כאילו ידע מראש מה אני מחפש. אני מהנהן לחיוב ואיזבלה ממהרת למטבח.

מה היא מנסה לעשות?

איזבלה אוחזת בפלאפון שלי. ״אתה נשאר?״ קולה חלש, כאילו היא מציבה לי תנאי.

״לא.״ אני מתעצבן, ממהר לנסות לחטוף ממנה את הפלאפון ש..אגב... הוא שלי.

איזבלה מתחמקת ובורחת ממני. ״תישאר אם אתה רוצה אותו.״ היא רצה במדרגות ופאניקה נכנסת מתחת לעורי כשאני מדמיין איך היא מחליקה או מפספסת מדרגה.

״איזה זין,״ אני צובט את גשר אפי ועוצם את עיניי באיפוק.

גם כשהיא מעצבנת היא מפחידה אותי. אני כועס עליה ועדיין דואג לה וזה מרגיש.. כל-כך מתסכל.

אני חוזר לאותו מצב.
אני זה שדופק על הדלת ביד הפצועה ומבקש ממנה שתפתח, ״איזבלה אין לי כוח למשחקים שלך.״ אני ממלמל.

״אין לך כוח אליי?״ היא מנסה לריב איתי?

״למשחקים שלך.״ אני מדגיש את המילה ׳משחקים׳ בכעס.

״והמשחקים שלי קשורים אליי ככה שזה מדובר עליי ואז.. אין לך כוח אליי.״ היא מנמיכה את קולה ואני יכול להרגיש את החיוך שלה.

״את רוצה לשחק ככה?״ אני מאבד את זה. ״כי כשאני אצא מהבית את באמת תצטערי על זה.״ מבלי לשים לב, אני שוב מאבד את היכולת של השליטה שלי.

רעש המנעול מסתובב ואז הדלת נפתחת. איזבלה נראית פגועה ואני רוצה לחבוט בעצמי שאני דיברתי אליה ככה. ״רק רציתי שתישאר איתי.״ היא מנמיכה את קולה.

פאק.

שאני אמות... אבל היא כל-כך פאקינג מתוקה ככה.

״אז למה פשוט לא אמרת?״ אני נאנח, משפשף את שיערי בכעס. ״ולמה סירבת לפתוח לי את הדלת, לעזאזל? זה לא רומיאו ויוליה,״ אני מצטער בליבי שוב על הסרקזם בקולי כשאני קולט את עיניה.

״נו באמת,״ היא ממלמלת ומביטה בי במבט הזה שאומר ׳לא היית מקשיב לי׳. אנחנו מביטים אחד לשניה בעיניים ואז היא אומרת; ״תישאר איתי.״

אני לא יכול.
לא פה.
לא בסביבה של האיש שהרס את החיים שלי.

אני לא מצליח להתגבר על זה.