חולמת אבל ערה

פרק שביעי

אני לא אומר לה כמובן, שאני רוצה להישאר. אני אשמור את זה סוד אצלי. אני עדיין מנסה להבין בעצמי, למה אני מעדיפה את הבחורה הזרה, והעולם המוזר על פני חיי הרגילים והמשעממים. טוב אולי אני בעצם כן יודעת למה, יש לי עוד סוד, אין אף אחד בעולם שמודע אליו, אני כל כך פחדתי שמישהו יגלה, ידע, ויספר לכולם. זה יהרוס אותי, אבל עכשיו. ייתכן שסאן היא אותה אחת שחיכיתי לה. את כל זה אני חושבת כשאנחנו משחקות כדורעף. מוקדם יותר בבוקר, היא לימדה אותי לזמן דברים. אם אני אחשוב שאני רוצה משהו ממש חזק ואתכוון לזה הוא יופיע, היא הדגימה עם תפוח, אחר כך ספר, ואז כדור. אני הצלחתי להביא סיכה לשיער. מה שנחמד בזה. זה שאני סופסוף מרגישה משהו, התחושה הזו, לעבור דרך משהו, זו תחושה נוראה, ריקנות, פשוט כלום, לכן אני מנסה להימנע מזה. ולפתע עברה לי מחשבה בראש ופיספסתי את הכדור "הי!" היא צעקה אלי, "סורי!" עניתי לה, ואז שאלתי אותה "תגידי, פגשת פה אי פעם עוד "אנשי רוח מוזרים" כמונו?" היה לה מבט מוזר, עצוב לרגע, המבט שלה נעצר והיא בהתה בחלל, זה הפחיד אותי אז התחלתי לרוץ לכיוונה, "היי! מה קרה?" שאלתי, והיא ענתה "כלום כלום, נזכרתי במשהו, הכל טוב. באמת" היא אמרה בחיוך, זה היה כל כך ברור שהיא משקרת, אבל לא רציתי להפריע לה, היא נראתה כל כך שלווה ככה, והמבט הזה באמת הפחיד אותי, "נו באמת" היא אמרה, "מה?" עניתי, "רואים במבט שלך שאת מתה לתשובה, אז ככה, אני רוצה שתדעי שכל מה שאני אספר לך קרה הרבה לפני שאת הגעת הנה, בכל מקרה..."