חולמת אבל ערה

פרק אחד עשר

כשהתעוררתי הרחתי ריח מתקתק של שוקולד, ועקבתי אחריו למטבח, ושם ראיתי אותה, קמח מפוזר על שיערה, עם חלוק בישול צבעוני, רוקדת לה ברחבי המטבח, מזמזמת שיר של החיפושיות, והצטרפתי אליה ורקדנו יחד, מעיפות קמח לכל עבר, ומורחות קקאו אחת על השנייה, ובאותו רגע, הרגשתי מהו באמת אושר, רק אני והיא, בתיאום מושלם, ולבסוף כשהסתיים השיר, נעצרנו אחת מול השנייה במרחק נגיעה, הבטתי לה בעיניים, ויכולתי לראות את עצמי, והתקרבנו לאט לאט אחת לשנייה, אף לאף, שפה לשפה, והפיות שלנו נגעו, והתנקשנו, ובאותו רגע הבנתי שאומנם באותו ערב, בתוליי נלקחו ממני אבל לא הנשיקה שלי, וזו בעצם, הנשיקה הראשונה שלי, והיא הייתה מושלמת. כמו שתינו יחד, שני חצאים שמשלימים אחד את השני. 
"את יודעת" אמרתי לה, "אפלטון, אמר פעם, שבני האדם היו ישות אחת, כמו נפשות תאומות והן חיו אחת עם השנייה, כל אחת עם שני זוגות ידיים ורגליים, שני פנים, שני לבבות,  באותו גוף וזה היה נפלא, והם היו חזקים, בעצם כל כך חזקים שהאלים פחדו לכוח שלהם עצמם. בשביל להחליש את כוחם של בני האנוש, זאוס, מלך האלים החליט לחתוך כל אחד מהישויות האלו לשניים, וביקש מבנו אפולו, לכוון את פניהם לכיוון הפצע כך שיראו שהם נתחתכו וכדאי להם להיות טובים ומאז כל אחד מאתנו מחפש את החצי השני שלו, הנפש התאומה שלו, וכל חייו הוא מבלה בחיפוש אחריה, וכשמצא אותה, הוא ידע, שעכשיו הוא שלם, וזוהי אהבה." היא חייכה אלי "זה נשמע מדהים" היא אמרה, "ומאוד  הגיוני גם!" היא צחקקה איתי, הנהנתי אליה, והיא אספה את שיערה השחור לקוקו גבוה, ונישקה אותי שוב, אחרי כמה דקות הוצאנו את העוגה מהתנור, וזללנו אותה יחד, מחובקות, מצחקקות, ומאושרות, כמו שאף פעם לא היינו.