חולמת אבל ערה

פרק חמישי

אני רצה, מתגלגלת בכרי הדשא, מצחקקת לעצמי, כבר ארבעה ימים שאני ככה, לא אוכלת, לא שותה, והכי חשוב-לא ישנה. אני מרגישה כמו מטורפת, לא בגלל המצב אלא בגלל איך שאני מרגישה. מאושרת, כאילו אני שייכת לכאן, כאילו נולדתי בשביל זה. כאילו שלא קרה כלום, וכשאני חושבת על זה, זהמכה בי שוב. פלאשבקים, זכרונות לא אכפת לי מה זה אבל זה כואב, מההתחלה הכל כואב שוב, הכל נכבה, כאילו נקרעתי, כמו כוס יין על הרצפה הקרה, מנופצת. שבורה לגמרי. לבד. אני חוזרת לבית החולים, אמא עדיין שם. השאר בטח עובדים או לומדים. עצוב לי לראות אותם שם. אבל אין בי שום רגשות אשם. לא היה להם אכפת ממני אז, אין סיבה שזה ישתנה עכשיו.ועדיין, יש חלק קטן בי, שמשתגע והוא כמו שעון מתקתק, אני לגמרי לבד פה, זה מה שאני חושבת לפחות. עד שאני מרגישה יד חמה על הכתף שלי, ומסתובבת.