some blurry bullshit

את

לפעמים אני תוהה אם אי פעם יצליחו לפגוע בי כמו שאת הצלחת.
לפעמים אני כל כך מקווה שכן.

כש(אם?)ישברו אותי כמו שאת שברת, זו תהיה ההוכחה שאת שום דבר. את אפס. את סתם. את בכלל לא משנה כי את לא היחידה שהצליחה, וכנראה שלרסק אותי זו לא משימה כזאת קשה. את לא מיוחדת. את פשוט (פשוט?) כלום.
טוב,
זה לא מספיק פשוט.
אבל אני רוצה שתהיי כלום. אני רוצה שזה יהיה פשוט. אני רוצה שהכל יהיה פשוט כלום, פשוט סתם, סתם כלום, פשוט... פשוט.
גם לעצמי אני נשמעת משוגעת, אבל ככה בהחלט אני מרגישה. רק משוגע ישאף להיפגע ככה שוב,
באיזשהו מקום, אני מתגעגעת לבכי בכל לילה עד הרגע בו אני נרדמת, לכאב החד בחזה שתקף לפחות חמש פעמים ביום ברגעים הכי רנדומליים, ולבחילה שהשתלטה עליי בכל פעם שחשבתי על השירים ששרת לי (או לא) או על המילים שאמרת לי (אף פעם לא הרגשתי- ככה) או על ההקלטה ההיא ששמעתי מאתיים פעמים לפחות (התגעגעת????י.)
אני רוצה להצליח להשבר ככה, כי אם זה יקרה סימן שהפסקתי לאהוב אותך. אני לא רוצה לאהוב (אותך). אני לא רוצה לאהוב (בכלל?)
האדם שיצליח לשבור אותי ככה הוא הבנאדם הכי מיוחד בעולם, כי אתה נשבר רק אם אתה נפתח ואתה נפתח רק אם אתה אוהב ואם אתה אוהב כנראה שאתה נשבר ואני כבר נשברתי אז בשביל מה לי לאהוב?
אני לא יודעת אם אפשר לשבור את מה שכבר מרוסק לרסיסים, אבל לפעמים אני רוצה להגיע למצב בו רסיסי הלב שלי יהיו כה קטנים שהם יזלגו מבין האצבעות של כל מי שינסה להחזיק בהם.

אם אדם אחר יצליח לשבור אותי כמו שאת שברת אותי, סימן שאת לא מיוחדת כמו שחשבתי. את לא יחידה במינך ואז מה שריסקת אותי לרסיסים, זה לא כזה קשה. אנשים מתאהבים ונשברים כל הזמן. את כלום. את שום דבר.