2 souls in one cell

Part 13

פוב לואי:
שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע אני רואה אותו בוכה.שומע אותו בוכה.
מרגיש אותו בוכה.

הוא קם מסיוט כל לילה בערך ואני שומע אותו מקבל התקפי חרדות וזה קשה לי.כל כך פאקינג קשה לי רק לשבת לידו ולהסתכל עליו ולא לעזור לו בשום דבר.

חודשיים זה ככה.
כמעט שנה שאני והוא מכירים אני אפילו לא יודע איך אבל מרגיש לי שאנחנו לא מקדמים את זה לשום מקום.

היינו בחצר בלילה לא דיברנו כל כך כל השבוע. בכלל.
חזרנו לתאים ולא ראיתי אותו בחזרה לשם. כיאלו הוא נעלם.
טיפה דאגתי.

עד שנכנסתי לתא ראיתי אותו יושב בלי החולצה על המיטה שלי עם השיער הארוך שלו היפה הזה על פרצופו הוא מביט בי ואחכ מסמן לי לבוא לשבת לידו.

הרגשתי מובך אני אפילו לא יודע למה והתיישבתי והוא התיישב עכשיו מולי. שנינו על המיטה וסובבתי כת פניי התיישבתי לצידו טיפה רחוק כדי לא להפחיד אותו הורדתי חולצה כי היה חם אחרי כל היום הזה וישבתי על הכרית שלי שהוא בסוף המיטה.(לא שהמיטה הייתה כל כך גדולה אז לא היה כזה הרבה מרחק)

״לואי״ הוא לחש בקול הצרוד שלו והסתכלתי עליו והוא סימן לי לחזור לשבת מולו.
חשבתי שהוא ירצה מרחק ממני.
פתאם הוא עוטף את ידיו החמות היבשות בגופי הקטן והרגשתי צמרמורת בכל הגוף כיאלו כל הדם זורם בגופי ומנסה לצאת החוצה כיאלו היה משהו מרתיע אבל נחמד.

עטפתי אותו בחזרה. וחייכתי התחלתי לצחוק והוא גם אבל שהסטתי טת מבטי אליו אני רואה אותו עם דמעה על לחיו משום מה.
״מה קרה הארולד?״ ניגבתי לו את הדמעה שנזלה לו מהעין.

״אני מצטער... התנהגתי כל כך אנוכי. לא דיברתי איתך כי לא יכולתי להסתכל עליך בלי לגעת בך. בלי לחבק אותך. אבל הבעיה שלא יכולתי זה היה כל כך קשה... אני מצטער אני אל רציתי להתעלם ממך אני לא יכולתי זה משגע אותיי, עדיין, התגברתי קצת.כי הוא לא כאן לא ראיתי אותו ולא הרגשתי שול דבר מאז.
הבכי בלילות היה גם בגללך, כי אני יודע שפגעתי בך לואי ואני כל כך מצטער.״ הוא גמר ואז נזלו לו עוד שתי דמעות ומיהר לנגב אותם.

״הוו הארי די אתה לא היית אנוכי. הוא עשה משהו שיצטער עליו כל החיים. הוא הרס לעצמו את החיים לא לך. זה נורמאלי אתה לא צריך להצטער הארולד אוי...״ הרגשתי צביטה בלב שלי בזמן שאני שוקע בעיניו.

״בכל זאת... אני מצטער...״ הוא השפיל את ראשו והחזקתי את ראשו בידי.

״אתה לא צריך״ אמרתי לו וריסקתי את שפתייי על שפתיו.
הרגשתי שאני מאבד את עצמי אבל כיאלו האיבוד הזה הוא הדרך הביתה. אל הארי. אל הבית שלי.

הרגשתי אותו עוטף את גופי בידיו השריריות מחבק אולי אבל לא מפריד את שפתיו משפתיי.
הרגשתי עוד דמעה על האף שלי ונישקתי אותו בשתי לחייו כדי לנגב לו את הדמעות ופתאם שתי הגומות הילות בלחייו התגלו.