FOREVER

1.

נ.מ- הארי

״אוקיי נמאס לי אני עף מפה.״ נמאס לי ממנו, הוא לא מבין אותי אף פעם, אני לא רוצה לראות אותו, הוא רק עושה לי רע, הוא רק גורם לי להרגיש רע, ואני מרגיש שכל יום שאני עדיין גר איתו, ורואה אותו מוריד לי יותר ויותר את השמחת חיים.
אני מתחרט על זה שבכלל חשבתי על זה שאני רוצה לחיות איתו.

״הארי! אתה סתם מדבר שטויות עכשיו! אתה יודע את זה!״
״קודם כל אל תצעק ג׳יין ישנה, דבר שני כל יום אנחנו לא מפסיקים לריב, אז אני לא חושב שזה שטויות, אתה הורס אותי.״ אני מנסה שלא להתנפל עליו בצעקות ולהשאר רגוע, אבל זה לא אפשרי שהוא צועק ומנסה להוציא אותי אשם בזה. אני לא פאקינג אשם!
״הארי, אל תעשה לי את זה.״
״אתה יכולת לבחור אם לעשות לי את מה שעשית ובחרת שכן, ואני בוחר גם שכן, אני עוזב.״ ניסיתי לעצור את הדמעות ועליתי מהר במדרגות לחדר שלנו.
הוצאתי מזוודה והכנסתי אליה מהר בגדים.
אני חשבתי על זה כבר כמה זמן, ואני פשוט חייב לעשות את זה, אני לא אשרוד עוד יום אחד עם לראות את הפנים שלו.
אני לא רוצה יותר לחיות איתו באותו הבית.
אני לא רוצה שנצא לחברים ולהראות לכולם שהכל ״בסדר״, ואז לחזור הביתה ולריב כמו משוגעים.
אני לא רוצה לסבול יותר.
הכי טוב בשבילי זה לעזוב.
שיסתדר אני לא צריך אותו.

״הארי, אתה סתם תתחרט.״ הוא מנסה להתחנן מולי בזמן שאני מסדר את כל הדברים, אבל זה לא יעבוד לו.
״אני לא אתחרט על כלום.״ חייכתי אליו והרמתי את המזוודה.

״אבל מה עם ג׳יין? אתה רוצה שהיא תגדל ככה?״
״למה אתה מתכוון בככה?״
״אני מתכוון עם הורים גרושים, שבחגים רבים אצל מי היא תהיה, שאת אחד ההורים היא כמעט לא תפגוש.״ הוא התחיל לבכות מולי ואני רק גלגלתי עיניים והמשכתי להסתובב בבית ולחפש דברים שאני אולי אצטרך.
״למה? הארי, למה? יש דרכים לסדר את זה, נוכל להתגבר על זה.״ נאנחתי ועמדתי מולו מנסה לעצור את עצמי מלצעוק עליו. אני יודע כמה זה מפחיד שאני יוצא משליטה בריבים איתו, אז אני באמת מנסה להחזיק את עצמי, אבל הוא לא ממש תורם.
״לא, אנחנו לא.״ אמרתי.

יצאתי מהבית והלכתי לאוטו.
נכנסתי למושב של הנהג והתכוונתי להתחיל לנסוע. אני לא יכול.
עצמתי עיניים וניסיתי להסדיר את הנשימה שלי, ולחכות שהלב יחזור לפעום בקצב נורמלי.
ניסיתי להבין אם באמת עשיתי את זה הרגע, לקחתי הכל והלכתי. באמת עשיתי את זה.
הסתכלתי על הבית והבנתי שאני לא מסוגל לעשות את זה.
—————————-

נכנסתי שוב הביתה ולואי נראה מופתע וחייך.
עליתי מהר לחדר של ג׳יין והרמתי אותה בשקט מהמיטה.
ירדתי לאט במדרגות וניסיתי שלא להעיר אותה.
״אה ולואי, ג׳יין באה איתי.״ אמרתי רגע לפני שיצאתי מהדלת של הבית.
״לא! הארי! לא!״ לואי רץ אליי והחזיק לי את היד חזק.
״אל תיקח אותה, בבקשה...״ הוא בכה כל כך חזק ונראה מיואש וחסר כוחות, זה לא רגיל, לואי תמיד מראה שלא אכפת לו, שהוא יודע להתעצבן כשצריך, ולהחזיר לי, הוא נראה אומלל, זה מפחיד אותי.
״הארי... אני צריך אותה...״ זה לא יעבוד לו. אני לוקח אותה. אני לא רוצה שהיא תגדל עם אבא מניאק.
״גם אני צריך אותה.״ אמרתי וניסיתי להתנתק מאחיזתו.
״דיי, בוא נסדר את זה, תחזור הביתה ונסדר את זה.״
״אני לא רוצה לסדר כלום. לא רוצה. מה לא מובן?״ התנתקתי ממנו והלכתי מהר לכיוון האוטו.
"