FOREVER

4.

נ.מ- הארי

״ג׳יין, בבקשה לכי לישון.״
״לא!״ ג׳יין ירדה מהספה ורצה למטבח. גלגלתי עיניים ורצתי אחריה.
״דיי, כבר מאוחר את צריכה לישון.״ ניסיתי לתפוס אותה והיא צרחה וברחה ממני.
״לא רוצה!״ היא הוציא לי לשון וחזרה לסלון, היא התחילה לקפוץ על הספה ולצרוח שניסיתי לתפוס אותה.
איך ילדה בת ארבע יכולה להיות כל כך מהירה?!

״ג׳יין! בואי לכאן!״ אני שונא לצעוק ולכעוס עליה, אבל מאוחר והיא צריכה לישון.
היא עמדה מולי ועשתה פרצוף נעלב. שיט, לא.
״סליחה...״ חיבקתי אותה והיא יבבה, כאילו עוד רגע תבכה, ואם היא תבכה היא לא תפסיק.
״אבא, אני מתגעגעת ללולו, איפה הוא?״
״הוא... הוא... הוא עוד מעט בא.״
״אתה אומר את זה כבר שבועיים.״ הוא התיישבה על הספה וישבתי על הברכיים כדי להיות בגובה שלה, מנסה ליצור לה תחושת ביטחון.
״נכון, אבל אני מבטיח שבקרוב הוא יבוא לכאן, או שאנחנו אליו, בסדר?״ שיקרתי לה, שוב, כמו בכל יום כאן.
אבל חייכתי וליטפתי את ראשה והיא הנהנה.
״בואי נלך לישון.״ כיסיתי אותה, וכיביתי את האור.
ווידאתי שהיא נרדמת, וכשהיא נרדמה הלכתי למטבח, והכנתי לעצמי קפה.

אני יודע שלא נוח לה לישון על הספה אבל אין מקום אחר, הדירה של ג׳מה מאוד קטנה.
אני יודע שהיא מתגעגעת לבית שלנו, וללואי, וגם לגן שלה.
אני חייב להחזיר אותה לגן, זה לא חוקי מה שאני עושה.
אבל לואי חייב להבין שאני לא מתכוון להשאר איתו.
כבר דיברתי עם העורך דין כמה פעמים, הוא רוצה לדבר עם לואי, אבל לואי לא רוצה לדבר איתו, הוא רק מתחנן שאני אחזור הביתה.
אבל... זה קשה לי המצב הזה, אני לא יכול לחזור כל כך מהר.

דלת הבית נפתחה, זאת הייתה ג׳מה.
״אוקיי, היום בעבודה הגעתי להחלטה.״ היא אמרה בזמן בזמן שנכנסה במהירות לדירה והורידה את המעיל.
״איזו החלטה?״ שאלתי וסיימתי לשתות את הקפה.
״אתה לא נשאר פה, אתה חוזר ללואי.״ היא קבעה והעמידה אותי מולה. מסתכלת לעיניי עם מבט מפחיד.
״אבל אני לא יכול לחזור אליו.״
״הארי, אתה אוהב אותו, אני יודעת שאתה אוהב אותו.״
״אני כבר לא אוהב אותו, הוא הרס את זה.״ הסתכלתי על הרצפה, וניסיתי לעצור את הדמעות.
״אתה סתם כועס עכשיו, אני מבקשת ממך, תחזור אליו, אתה תתחרט.״
״אני לא רוצה.״ משכתי בכתפי וקולי היה מעט חנוק, כך שכמעט ולא הצלחתי לדבר.
אני מרגיש כמו ילד. ממתי אני בוכה ככה כל היום?
״אוי... הארי...״ היא משכה אותי לחיבוק, ואני השענתי את ראשי על הכתף שלה, וחיבקתי אותה חזק.
אני כל כך שמח שהיא אחותי, ושיש לי אותה בחיים האלה, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה, אני לא יודע איך הייתי שורד, היא תמיד כאן כשאני צריך, היא לא שואלת מה קורה, היא פשוט רוצה לעזור.

״אני מבטיחה שהמצב ביניכם יסתדר, אבל עכשיו אתה חייב לחזור הביתה, החיים שלך שם, אתה לא יכול פשוט לעצור הכל.״
״אני אחשוב על זה.״ חייכתי והיא חייכה אליי בחזרה.
״יופי, לילה טוב.״ היא חיבקה אותי שוב ואז הלכה.