נכדו של וולדמורט

שיר הערס של הנחשים

נ.מ הרמיוני

אני מחשיבה את עצמי די הגיונית. אבל אין שום דבר הגיוני בהתנהגות של ארי, היא מאיימת על החיים שלי אבל אחר כך מנהלת איתי שיחה? אני מבינה שהיא מנסה לשמור על פרופיל נמוך אבל זה פשוט מטופש! וזה לא מסביר את שאר הפעולות הלא הגיוניות שלה. אני הכנתי רשימה שאשתף עם רון הארי והחצויים מחר
1- כל פעם שהיא לא מדברת עם מישהו אין להבעות שלה שום רגש אבל ברגע שמישהו אומר לה שלום היא מחייכת חיוך רחב ומתמלאת אנרגיה אבל כשאין מישהו שפונה אליה היא בקושי מגיבה.
2- היא כל הזמן טופחת על המצח שלה באמצאות הציפורן שלה כלומר כל שיעור בדיוק קצת מתחת לגבה ותמיד בקצת איטי וקבועה. יכול להיות שזו תנועה מעצבנות אבל היא עושה את זה בכל פעולה שהיא עושה וחוץ מזה יש לה ציפורניים מאוד ארוכות אז זה בטח כואב.
טוב יש עוד דברים לרשימה אבל שני אלו בלטו במיוחד ונראו הכי חשובים. 

"והלילה נופל כמו שמיכה שחור עמוק כמו הדממה נחש קטן נושך את עצמו דמו נספג בתוך ארסו חשוך וקר לו והשינה מתוקה מוות ייפול אלייך כמו מתנה ושם קמל לאט נחש לאור ירח הוא לחש 'ואני אף לא נחש אך אינני חש'" אמר קול כמעט בלחישה זיהיתי אותו "א-ארי" חשבתי. היא ללא ספק חשבה שהיא לבד בחדר והשיר הזה הניגון שלו והדרך שבה היא שרה אותו זה שיר ערס לנחשים? (שיר ארס?) 

רציתי לדפוק את הראש שלי בקיר שום דבר לא היה הגיוני הפעולות שלה לא התחברו בשום צורה הגיונית וגם טוב... אני לא ממש סומכת על פרסי ואנבת' הם פשוט קפצו לעזרה לא יהיה חכם לסמוך עלייהם יכול להיות שהם מדווחים על מה שאני עושה אלייה. אוף זה מתסכל כואב לי הראש אין לי כוח לזה!

נ.מ אתם יודעים מי (אם אתם לא יודעים מה אתם עושים פה?)

"הנכד שלי דם סליתרין בגריפינדור כמה חבל באמת זו טרגדיה" ליטפתי את הראש של נגיני חושב על דרך בה אוכל לפעול "אלא אם כן... כמובן נו נו קצת שכל יש לו בראש אני רואה כן זה יעבוד" 

חייכתי חיוך רחב התוכנית שלי מתחברת לאט לאט כמו פאזל ואין להם שום מושג איל התוצר הסופי יראה.

............................................................................................................................................................

זה הזמן למסר הכתובת הידועה בשם ארי או על ידי חבריה הקרובים בתור "מיטמטמת" 

קוראים קוראות ואנשים בטעות לחצו על הקישור הזה. שלום! כשהתחלתי את הסיפור הזה לא הייתי מומחית בוואטפד או בכתיבה בכלל, למשל לקח לי חודש להבין איך לפרסם פרקים. אבל איכשהו הספר הזה מתא קהל אנשים שקוראים ונהנים ממנו. איכשהו אנשים אולי גודלים ממני ואולי צעירים ממני מצאו הנאה בבלגן הזה שיצרתי.   

למרות זה שאני מעלה פרק פעם ב9 חודשים ושיש לי את הדקדוק והאיות של ילד בן 5.

למרות שיש כותבים טובים יותר

המון תודה לכם הקוראים על התגובות אלו ששמרו את הסיפור או אפילו נתנו לי הערות 

טוב עכשיו שסיימתי להיות מביכה.

תגיבו אם אתם מבלים יותר מידי זמן קוראים פאנפיקים אבל איכשהו לא מצליחים לסיים ספר נורמלי (בבקשה תגידו לי שאני לא היחידה)