נכדו של וולדמורט

מה שהם ידעו

נ.מ רון
דמבלדור רעד כולו. הוא נראה מרוסק. מעורער. הוא העיף אותנו מהמשרד שלו וברגע שהדלת נסגרה שמענו זכוכית נשברת. רציתי לדבר. להגיד משהו להפיג את המתח אבל לא מצאתי מילים. אף אחד מאיתנו לא ראה מה זה היה על הסרט הזה. כיתוב או רקמה כחולה. הסרט נראה ישן ודמבלדור תפס אותו בחוזקה ואז העיף אותם בנוקשות שהוא לא ראה במנהל הרגוע הזה עד היום. 
הבטתי על אנבת' הידיים שלה היו מלוכלכות אבל היא נראתה בשוק. "אני לא זוכרת למה תקפ-" הרמיוני קטעה אותה. עצרה אותה עם היד שלה. היא סימנה להם ללכת איתה. לא הבנתי מה היא רוצה אבל המבט על פנייה הבהיר לי שהיא יודעת משהו. טוב היא תמיד יודעת משהו.

הרמיוני הובילה אותם לסף היער. רחוק מהבקתה של האגריד. רחוק מהכול. הם התישבו אחד מעל השני הרמיוני שלפה מספר דפים שנראו קרועים. היא קרעה ספר?! טוב זה לא משנה הרמיוני הביטה עלייהם והתחילה לדבר 
"ארי גרמה לך לתקוף את דראקו." הרמיוני אמרה לאנבת' מוציאה דף אחד מהערמה. על הדף היה שרטוט של שיקוי היה כתוב מעל 'שיקוי הזעם' ורשימת מרכיבים ארוכה כמו הרגל שלו.
"זה שיקוי שלשתות אותו לא עושה כלום אבל האדים שלו גורמים להתקף זעם מוחלט. זה למה תקפת את דראקו כשהוא ציין את השם הזה." הרמיוני אמרה בזהירות. 
"למה שארי תעשה את זה." הארי שאל "האם הרעיון של טוות צללים שעובדת עבור אוכליי המוות עדיין... רלוונטי? האם זה למה דמבלדור... טוב הגיב ככה לנזק?" הרמיוני הנהנה "לי זה נראה הגיוני אבל.... זה לא מסביר את הסרט."

נ.מ ארי-אריאנה 

הפעתי בחדר הקטן הדחוס. המקום כולו הצחין מעובש ומוות. אולי זה היה קשור לשתי הגופות שנתלו מהתקרה עם חוטים לבנים כסופים. לא טרחתי לשאול
"היי וולדי!" רצתי קדימה רואה את וולדמורט יושב על הכס שלו בידו היה מונח שיקוי ומזרק 
"אריאנה. את רוצה להסביר לי מה קרה?" הוא שאל מלטף את נגיני 
"מה קרה? מה שקרה זה שאני סוף נוקמת בו." אמרתי בכעס ואז ציחקקתי "אחים הא? אי אפשר איתם אי אפשר פשוט להרוג אותם אבל מה אני יכולה לעשות?!" הלכתי לעברו מתישבת על היד של המושב שלו מלטפת את נגיני "המטרה שלך. לפגוע בדמבלדור... אכן תעזור לי אבל אנחנו צריכים לעבוד ביחד אריאנה." הוא אמר בקולו הדק והגבוהה. נאנחתי "או-אני יודעת." אמרתי. המטרה שלו ברור ברור. המקורזלת והבלונדיני האלו מאלפוי ובלטריקס הביטו עליי כמעט בקנאה. אבל עם שנאה ברורה, שנערה צעירה הצליחה להתקרב ללורד שלהם כל כך. שהוא סומך עלייה ממש כמו שהוא סומך על הנחשית הקטנה שלו. וולדמורט שלח אותם ממנו לעשות משהו אחר והם זרקו לי מבט יוקד. הרמתי את המזרק
"אריאנה." הוא אמר "יש סיבה שאני הוצאתי אותך מהחדר הזה. למה אני דאגתי לך. את חזקה. את מושלמת. את תעזרי לי. אבל אנחנו עושים דברים בדרך שלי. תמיד." הוא אמר. נאנחתי והנהנתי. הוא הושטיט לי את המזרק השחור. לחזור לגוף חדש לאחר מוות דרש. טוב תחזוק. התקופפתי מולו מצמידה את המזרק לצוואר שלו ובום במכה חדה כול הנוזל חדר פנימה הוא התכווץ בכאב. 
"לגביי הנכד שלך. פרסאוס. נראה שאמו השרישה בו תכונות שאינם טובות למטרה שלך." ולדמורט התעוות בכאב ואז הזדקף "זה בסדר אריאנה. אני לא צריך אותו עבור החינוך שלו. אני צריך את דמו."