***
בפעם הבאה שיום הולדתו של הארי הגיע, הוא קיבל מתנה הרבה יותר טובה. הרופא שלו הודיע כי תאי הלוקמיה במח העצם של הארי נמחקו וכי ספירת הטסיות שלו היא עד מאתיים אלף. זה לא עקבי, וזה בהחלט לא גבוה כפי שזה יכול להיות, אבל זה מספיק טוב להארי, וכנראה שזה מספיק טוב גם עבור הרופא.
בדיוק כשהארי נושף ללהבה מנר שמבצבץ מתוך קערה של פודינג מבית חולים מזוהם, האחות נכנסת פנימה ומנתקת את הטפטוף הכימותרפי מהצנתר של הארי ומבטיחה שזה יהיה בפעם האחרונה, ולמרות שהארי קיבל ליום הולדתו רכבת חדשה, ספר וזוג נעליים ממש מגניבות שנדלקות כשהוא הולך, הוא חשב שזו המתנה הטובה ביותר שקיבל בחייו - כלומר, עד שלואי מקרב אותו לחזה שלו ושותל נשיקה מאושרת על לחיו רגע לאחר מכן.
***
הארי עומד בחדר האמבטיה שלו בפעם הראשונה אחרי מלא זמן שמרגיש כמו שנים כשהוא שם לב - ממש שם לב - להופעה מחדש של שיער על ראשו.
הוא מצחצח שיניים, מריץ את הזיפים במעגלים קטנים כמו שאמא שלו אמרה לו, ומזמזם שיר ששמע מפרסומת בטלוויזיה כשהוא מסתכל במראה ומבין ששכבה חלקה בצבע עיניה של שכנתו קיילה החלה לכסות את ראשו. זו הפעם הראשונה שהארי רואה שיער על גופו מזה ארבע שנים, והוא כל כך מתרגש עד שהוא צועק מהתרגשות ואמא שלו רצה לשירותים, חוששת שהוא נפל או אפילו גרוע מזה.
כשהארי מראה לה את הראש המחוספס החדש שלו, היא מתחילה לבכות, וכשהוא שואל מדוע היא בוכה, היא פשוט אומרת לו שהיא באמת שמחה. הארי לא מבין; הוא מעולם לא שמע על מישהו שבוכה כשהוא מאושר, אבל בכל זאת הוא מחייך כי הוא יודע שהיא גאה בו. הוא מעביר את ידו על השיער שעל ראשו, וזה נראה קצת חד ומחוספס במראה, אבל מתחת לכף ידו זה מאוד רך, כמו שמיכת הצמר שלואי נתן לו בחג המולד האחרון. הוא שוקל להתקשר ללואי, אבל הוא רוצה להפתיע אותו כשהשיער מורגש יותר, אז הוא מתכרבל עם שמיכת הצמר ההיא וצופה בסרט עם ג'מה ואן על הספה, רק בגלל שהוא בבית עכשיו ובגלל שהוא יכול.
חודש לאחר מכן, כאשר השיער שעל ראשו גדל ונהיה הרבה יותר עבה ומתחיל להתפתל לתלתלים רכים שלא ראה הרבה זמן, הוא מרגיש סוף סוף מוכן להראות ללואי את מה שהוא הסתיר כל כך הרבה זמן. הוא נסער מאוד כשהוא מקפץ סביב המטבח, ונמנע מפינות דלפק ופתחי דלתות חדים למקרה שהוא יפגע בעצמו, כי אלוהים ישמור, עברו ארבעה וחצי שבועות מאז שהוא ראה את חברו הטוב ביותר וכאשר הארי רחוק מלואי יותר מדי זמן הוא מתחיל לאבד את זה. הוא לא רגיל ללכת כמה ימים בלי לראות את הילד עם העיניים הכחולות, שלא לדבר על שלושים ושתיים ימים אבל לואי בילה שבועיים בלונדון עם דודתו ריטה, וגם כשחזר, הארי עדיין ניסה להצמיח את שיערו. אמו ואחותו המשיכו לומר לו שהוא טיפשי; שלחכות כמה שבועות לא יעשה שום שינוי, אבל זה השפיע על הארי, והוא היה בטוח שזה גם ישפיע על לואי.
אז, בחמישי במרץ, הארי מושך מהמגירה אחד מהכובעים הישנים שלו ושם אותו מעל לראשו, אבל זה מרגיש אחרת כי עכשיו יש משהו בין הראש לכובע, וזה מאוד מוזר אבל זה גם נפלא מאוד והארי יודע שלואי יחשוב כך גם כן. אולם כאשר הוא נוסע לביתו של משפחת טומלינסון, ידו נצמדת חזק לידה של אמו, לואי אינו מברך אותו ליד הדלת, וג'יי צריכה להוביל אותם לחדר של לואי בעצמה, למרות שהארי יודע את הדרך.
"לואי?" הוא שואל בסקרנות, כי לואי מעולם לא התעלם מהארי בפתח לפני כן ומשהו בטח לא בסדר. הוא שומע צליל מוזר מאוד ממיטתו של לואי, וכשהוא רואה את לואי מצטופף על שמיכות הפאוור ריינג'רס וכתפיו רועדות, הארי מבין שלואי בכה.
"לואי, מה לא בסדר? אתה שמח או עצוב?" הוא שואל בטירוף, כי עכשיו, כשראה את אמא שלו בוכה כשהיא מאושרת הוא פשוט לא יכול להיות בטוח יותר. כשלואי מרים את עיניו, פיו מתהפך בפינות כמו גשם על חלון, הארי יודע שהוא בוודאי בוכה כי הוא עצוב.
"הארי?" לואי שואל, כאילו הוא לא ממש מאמין שהוא שם, והארי מהנהן. להפתעתו, לואי רק טומן את פניו בברכיו ופונה, כמו שג'מה עושה כשהארי בטעות שובר את היד מאחת הבובות שלה. "לא ראיתי אותך חודש שלם אחד." לואי מייבב. "חשבתי שאתה שונא אותי!" הארי מתנשף בעיניים רחבות, כי שנאה היא מילה חזקה שהארי אינו רשאי להשתמש בה, ואיך לואי יכול לחשוב שאי פעם הוא ישנא אותו?
"לואי!" הוא קורא, הלסת שלו נשמטת. "לא יכולתי אף פעם .. לשנוא אותך. אתה החבר הכי טוב שלי."
"אז למה לא רצית לראות אותי?" שואל לואי, שפתו רעדה ולחייו חלקלקות מדמעות כשפנה להרים את מבטו אל הארי.
"בגלל שרציתי להראות לך משהו," אומר הארי, חיוך איטי עולה על פניו, מכיוון שהוא עומד להראות ללואי את שיערו, ואלוהים, הוא כל כך מתרגש. "זה לא היה מוכן ... עד עכשיו. תראה, לואי." והוא מרים את ידיו כדי למשוך את הכובע מראשו, ועושה זאת, לואי כמעט נופל מהמיטה.
"הארי .." הוא נושם, עיניו רחבות יותר מצלחות ארוחת ערב כשהוא נועץ בראשו החדש של הארי של תלתלים רכים ודקים, והוא לא ממש מצליח להבין איך לסגור את הפה מכיוון שמעולם לא ראה את שערו של הארי לפני כן, ואלוהים אדירים...
"האם ... זה השיער שלך?" לואי לוחש, והארי יכול רק להנהן ולגחך - הוא מגחך בצורה פראית עד כדי כך שהלסת שלו מתחילה לכאוב והוא בקושי רואה מעל לחייו המעוגלות - ואז לואי מושיט את ידו, ואצבעותיו רועדות, אבל להארי לא אכפת. הוא רוכן מעט קדימה כדי שלואי יוכל להגיע אליו, ואז הוא מרגיש אצבעות רכות ועדינות רצות מעל התלתלים החומים המכסים את קרקפתו, וכשהוא מרים את עיניו שוב עיני לואי. "הארי, בוא הנה," הוא אומר בשקט. הארי מודאג מכך שלואי יתעצבן, אבל אז לואי מקפל אותו לחזה כמו שאמא שלו עושה כשהוא עצוב. זה מרגיש שונה, לעומת זאת, כאשר אמא שלו מחבקת אותו. החיבוקים של לואי תמיד מרגישים אחרת. לואי הוא קטן ורך וזהיר וחם ונחמד, ואף אחד אחר לעולם לא יהיה כמוהו.
כאשר הארי מרגיש משהו חם ורטוב על כתפו, הוא מבין שלואי בוכה, והארי פתאום מפחד כי הוא לא אוהב את זה כשלואי עצוב. כאשר הוא שואל, לואי רק מנגב את עיניו, מחייך ואומר להארי שהפעם הוא בוכה כי הוא מאושר.
הפרק הבא יעלה עוד כמה דקות 3>
YOU ARE READING
The Stars , They Must Be Singing - Hebrew
Historia Cortaהארי לא אמור לחיות , לואי לא חי עד שהוא מצא אותו. ♡ הספר מתורגם באישור, כל הזכויות שמורות לכותבת המדהימה @dinosmatestraightup.
