הארי שכח הרבה דברים.
הוא שכח איך נראים הכוכבים.
הוא שכח איך נראה שיערו.
הוא שכח איך הטעם של חלב.
הוא שכח איך זה שלג והוא שכח איך זה גשם, וברוב הימים בגלל תופעות הלוואי של הכימותרפיה, הוא שוכח מה אכל בארוחת הבוקר.
אבל הוא לא חושב שהוא ישכח אי פעם את היום בו פגש את לואי. הוא היה נבט קטן של ילד, ולמרות שהיה בן שש והארי היה בן ארבע, הוא עדיין היה קטן ממנו, והארי מצא חן בעיניו.
בפעם הראשונה בה הארי ראה אותו, הוא היה מסתובב בחנות המתנות, ידיים קטנות חמדניות נוגעות ותופסות את כל מה שהיה יכול להגיע אליו, ולפעמים כשהוא עמד על אצבעות רגליו, חולצתו עלתה מעבר לאמצע שלו והארי יכל לראות צלקת קטנה ,הבטן שלו שנראתה כמו שרבוט קטן של האוקיינוס שהארי רואה בספרי התמונות שלו, והיא הייתה ממש ליד טבור הבטן שלו. הארי רצה לשאול אותו על הצלקת המשורבטת הקטנה, אבל תמיד התחיל להיות לו לא נעים כשאנשים אחרים שאלו אותו על הצלקות בגבו ובידייו, ולכן הוא לא עשה זאת. הוא פשוט בהה, והוא חייך כשהילד קפץ לבלון ותפס אותו באגרופו, ונראה כאילו זה עתה כבש את הר האוורסט.
"יקירי, מה עם זה?" אמרה גברת מבוגרת שהגישה בלון אדום לעבר הילד, אבל הילד הניד בראשו.
"לא, אני אוהב ירוק. ירוק הוא החביב עליי ביותר."
וקולו היה קטן וגבוה, והוא לא נשבר ולא גמגם כמו שקרה להארי, והוא פשוט ממש אהב את זה וחשב שאולי הוא יכול להקשיב לקול הזה כל היום.
הילד אחז בחוט הירוק באגרופו הקטן, ואצבעותיו היו קטנות ורכות יותר מזו של הארי, ואז הוא הסתובב וראה את הארי בכיסא הגלגלים שלו, כשהוא נדחף על ידי אמו שלו, והוא חיזק את אחיזתו בבלון.
לילד היה גאזה בצבע כחול בהיר עטוף סביב זרועו וזה נראה בדיוק כמו הכחול של צעצועו של הארי תומאס הקטר, אך כל מה שהארי ראה היה צבע עיניו של הילד מכיוון שהשמים הרבה יותר נחמדים מצבע. כשעיניו הכחולות של הילד התרוצצו מעלה ומטה לרגליו הצנומות והזרועות הארוכות של הארי והקיפו את ראשו החשוף ונסעו מעל גלגלי הכיסא שלו, הארי הסמיק וחיכה שהוא יסתתר מאחורי חצאית אמו וילחש שהוא פוחד, אבל הוא לא. הילד התרחק מאימו וקפץ בשקיקה להארי ולאמו, שפתיו נפרדו. (גאזה זה פד / פלסטר לחבישת פצעים ; ה.מ)
"איפה השיער שלך?" הוא שאל בבוטות, ואמו נאנחה קלות, שולחת לאמא של הארי מבט מתנצל, אך להארי לא היה אכפת.
הוא רצה להרשים את הילד.
"זה נעלם," הוא ענה, והילד מצמץ לרגע לפני שלחייו התפצלו לגיחוך מלא בשיניים חסרות וחניכיים ורודות והוא אמר, "מגניב."
"למה יש לך קשקוש על הבטן?" הארי שאל, לא כל כך מבולבל, ועכשיו הגיע תורו של אמו להסמיק ולהתנצל, אבל נראה שלילד לא אכפת
"אין לי מסך," הוא אמר בגאווה, חזהו מתנפח קדימה כמו תרנגול גאה - מהסוג שהארי קרא עליו בסיפורי החווה שלו - ואמו של הילד תיקנה אותו בצחוק קטן.
״זה נספח, יקירי," אמרה, והארי קימט את מצחו על המילה החדשה. הוא ידע המון מילים גדולות שרוב הילדים בגילו לא ידעו, כמו טסיות דם וכימותרפיה וחיידקים, אבל הוא לא ידע את המילה הזו, והילד הבין זאת בעודו מחייך בשביעות רצון.
YOU ARE READING
The Stars , They Must Be Singing - Hebrew
Storie breviהארי לא אמור לחיות , לואי לא חי עד שהוא מצא אותו. ♡ הספר מתורגם באישור, כל הזכויות שמורות לכותבת המדהימה @dinosmatestraightup.
