I'm really sorry that I'm not that GIRL

הקדמה

" יומני היקר, היום אני עוברת לעיירה חדשה, בניו יורק.
את האמת? זה גם ככה לא אכפת לי, אמא שלי מחפשת רק לשכב עם עוד גברים.
אני מפחדת.
אני מפחדת שיצחקו עליי, שיקללו אותי, שלא יודעת.
אין לי חברים, אני כמעט בטוחה שאני גם לא אמצא בעיירה הזו.
יש לי כל יום פלאשבק ליום הזה, אף אחד לא מבין אותי.
גם לא סיפרתי לאף אחד, אני לא אוהבת לדבר עם אנשים, במיוחד על מה שקרה לי.
טוב.. אמא שלי קוראת לי, ביי. "

" חומד את שוב כותבת? "
" לא אמא, ותפסיקי לקרוא לי ככה " עניתי לה.

היומן הזה הוא הדבר הכי חשוב לי כרגע.
אמא שלי הביאה לי אותו בכיתה ב', אני זוכרת שתמיד רציתי להיות יוטיוברית, ולספר על החיים שלי וכשאני אהיה גדולה אני אפתח ערוץ משלי ואני אקרא מהיומן.
תכננתי כל משפט ומשפט, ובאמת קיוויתי שיום אחד אני אוכל לקרוא את זה לצופים.

אני באמת כתבתי והשקעתי מאמץ כי ידעתי שאני הולכת לקרוא את זה כשאני אהיה גדולה, עד כיתה ד'.
לא חשבתי שזה יקרה לי, ובטח שהיומן יהפוך ל"איש סודות שלי ".
מאותו מקרה אני כותבת כל דבר ביומן, היוטיוב כבר לא מעניין אותי.

אני חושבת שאם מסתכלים על היומן אפשר לראות איך המצב שלי מתדרדר מיום ליום.
כשגיליתי שיש לי סרטן, התחלתי לכתוב יותר, להביע את הרגשות שלי בכתב, זה עזר לי.

בכיתה ו' גילו שיש לי חרדת נטישה וחרדה חברתית.
בכיתה ז' גילו שיש לי דכאון.

היומן גורם לי לשכוח מכל הצרות שלי ופשוט לכתוב.
אותה השפעה יש לי גם עם ספרים, אני אוהבת לקרוא ספרי רומנטיקה, שהאביר על הסוס הלבן לוקח את הנסיכה מהארמון.
אבל את האמת? במציאות זה לא ככה.
אני לא מרגישה בנוח ליד בנים, זה חלק מחרדה חברתית, אבל מאותו ערב,יש לי טראומה מכל בן אפשרי.
זה כנראה נשמע מוזר ולא הגיוני, אבל תופתעו לגלות שזה נכון.

אני רואה את הילדות בבית ספר שלי נמרחות על בנים, מתנשקות, מפלרטטות.
הייתי רוצה חיים כאלו, אלו חיים מושלמים.
אני גם רוצה להתקרב אל בנים ולא לחשוש, לא לפחד.

זה לא כזה קל כמו שזה נשמע, כשאני ליד אנשים ובעיקר ליד בנים, אני מרגישה את הגרון שלי חנוק, אני לא מצליחה לנשום, הדמעות שלי מנסות לצאת החוצה.

אני זוכרת שקמתי יום אחד, וקבעתי לי תאריך.
ה6.6
תיכננתי איך אני עומדת למות.
זה עוד שנה, אבל אני מרגישה שהזמן עובר מהר.
אני יודעת שאם מישהו לא יעצור אותי, אני אעשה את זה.
אני לא רוצה ואני מפחדת, אבל אני חייבת לעשות את זה.
אי אפשר להגיד " אז פשוט אל תעשי את זה ", זה לא קל, זה ממש לא קל.
אני חיה עם הידיעה הזו שאני עומדת למות עוד מעט.
ואין לי איך לעצור את זה.
בוקר, צהריים, ערב.
זה כל מה שיש לי בראש, איך הזמן עובר מהר וה6.6 מתקרב.

הגיע כבר ערב, ומחר יום חדש, עוד יום עבר ואני עומדת למות בקרוב.
הלכתי לישון מוקדם מהרגיל, הדמעות עייפו אותי ונרדמתי אחריי בכי של שעה.

( הערת הכותבת - הסיפור נועד לכולם, ובהמשך, מי יודע מה יקרה? יכול להיות שהיא לא תעשה את זה.
ההמשך יהיה מעניין, אני מבטיחה.
אשמח שתכתבו לי ותצביעו כדי שאדע אם לעלות את הפרק ה2.
נ.ב כל מי שרוצה לדבר, לפרוק, אני פה, תמיד. )

*מודה הפתיחה לא מזמינה במיוחד אבל זה רק בשביל להבין מה עבר על מאיה:)
יכול להיןת שהפרקים שאחריי יהיו מעניינים;)