גורל//לארי סטיילינסון

פרק 4

לפני שאני מתחילה את הפרק, רציתי לומר שאני מצטערת שלא העליתי הרבה זמן, יש לי המון עבודות להשלים.
אוהבתת👼🏻

נ.מ לואי
בוקר.
חרא.
כיביתי את השעון המעורר וראיתי שהשעה 6:30.
פאק.
כואב לי הראש.
חזרתי אתמול הביתה רק באיזה 03:00 ונרדמתי רק באיזה 03:30.
אני רק חושב על שמצפה לי בהמשך היום אם אני אלך לבית הספר, ואיך שאני לא אצליח להתמודד.
אני בטח אחתוך כבר בבית הספר.
בשירותים.
עם הסכין הקטנה שהכנסתי לתיק לפני שבוע.
הכנסתי אותה כי הבנתי שאין לי כוח לחכות כל פעם עד שאגיע הביתה, אז קיצרתי תהליכים והכנסתי סכין לתיק בית הספר.
לפתע דפיקות על דלת חדרי קטעו את מחשבותיי, ואימי הייתה בדלת.
״לו מתוק, התעוררת?״, היא שאלה בעדינות התמידית שהיא שואלת אותי את אותה השאלה בכל בוקר מחדש.
אין לי כוח לזה.
״אני חולה, אני יכול להישאר בבית?״, השבתי לה בתקווה שהיא לא תשאל שאלות מיותרות ותיתן לי להישאר בבית.
״בסדר. תחזור לישון שתרגיש יותר טוב. אני יוצאת לעבודה עוד כמה דקות. אני אוהבת אותך״.
התחלתי לשמוע את הצעדים שלה כשהיא מתרחקת ויורדת במדרגות.
היה משהו קצת מודאג בקול שלה.
בטח לוטי סיפרה לה את החשדות שלה לגביי.
היא לא סיפרה לי אותם, אבל היא שקופה מידי כדי שאפספס.
מצחיק שהיא חושבת שאני לא יודע.
נשמתי עמוק ושחררתי.
נשכבתי בחזרה במיטה מנסה לחזור לישון.
לא הייתה לניסיון הזה הצלחה גדולה במיוחד, כיוון שתוך פחות מדקה זוג עיניים ירוקות וחיוך מתוק עם גומות הופיעו מול עיניי.
הארי.
שוב.
העיניים הירוקות שלו והחיוך השובה שלו הופיעו לי כל הלילה בחלומות.
מצחיק.
כל הלילה.
בשלוש השעות המסכנות שישנתי בהן.
פתחתי את עיניי בחזרה מתחיל להיזכר בלילה המדהים שלנו אתמול.
זה היה לילה בלי יותר מידי דברים.
רק ישבנו ודיברנו.
ובכל זאת הוא הרגיש כל-כך עוצמתי.
מי היה מאמין שזה מה שיקרה.
שאני, לואי וויליאם טומלינסון, תלמיד כיתה י׳א טיפש, אשב לדבר במשך כמה שעות עם הארי אדוארד סטיילס, ראש העולם התחתון, כשהוא מספר לי דברים אישיים עליו.
הוא ראה בפעם הראשונה מישהו נרצח בגיל 13.
פאקינג 13.
אני בגיל 13 לא התחלתי לחתוך אפילו.
התחלתי רק לפני שנה.
הוא נאנס בגיל 15.
הוא ראה את אבא שלו נרצח מול העיניים שלו בגיל 17.
ואני חשבתי שמה שאני עובר זה קשה.
הוא מראה לעולם שאין לו רגשות,
שהוא אדיש להכל,
ששום דבר לא מפריע לו.
זה שקר.
מסכה.
תדמית.
הוא רק מסתיר את מי שהוא באמת.
הוא בכה אתמול.
הוא היה נראה כל-כך חלש.
חסר אונים.
מי היה מאמין שדווקא הוא יבכה.
אבל כשאתה נמצא ברגע אינטימי עם מישהו,
שלא מחפש לשבור אותך,
שלא מחפש את החולשות שלך,
או שהוא סתם נחמד אליך ומראה לך שהוא רוצה להיות כאן בשבילך,
אתה נפתח.
אתה יכול לבכות,
לצעוק,
לשרוט,
סתם לבהות באוויר.
אבל את כל זה אתה תעשה כי זו הדרך שלך לשחרר רגשות.
זאת הדרך שלך לשחרר את כל מה ששמרת בפנים כי לא היה מי שיקשיב.
כשאתה ליד מישהו שרוצה לשמוע אותך,
להיות כאן בשבילך,
לעזור לך,
להראות לך שיכול להיות יותר טוב,
לא אכפת לך מה אתה עושה.
לא אכפת לך להיפתח בפניו.
להראות לו את החולשות שלך.
לשתף.
ואני מנחש שככה הוא הרגיש אתמול.
בטוח.
משוחרר.
שהוא יכול לפרוק.
אני לא רוצה לחשוב על כמה זמן הוא שמר את הרגשות שלו בתוכו.
לא דיבר.
רק הראה כמה שהוא קשוח.
אני לא אשקר, ואגיד שזה לא כאב לי לראות אותו כל-כך שביר.
רגיש.
כי זה כאב.
מאוד.
אבל ידעתי את זה כבר.
שקשה לו.
אם יש משהו שלמדתי בכל שנותיי בחיים זה שהאנשים שייראו לכם הכי חזקים, ושכלום לא פוגע בהם, הם אלה שצריכים את הכי הרבה עזרה.
יחס.
תמיכה.
אהבה.
הם אלה ששבורים יותר מידי כדי להראות.
כדי להישבר שוב.
שקשה להם יותר מידי ואף אחד לא מקשיב להם אז הם מראים שהם בסדר כשהם לא.
הם הכי רגישים מבין כולנו.
אין להם אף אחד לפרוק אצלו.
לדבר.
לבכות ושרק יקשיבו להם.
יהיו שם בשבילם.
ושלא יישפטו.
לא משנה כמה חזקים הם ינסו להיראות, העיניים שלהם יגידו הכל.
אני מקווה שהארי ייתן לי להיות שם בשבילו.
לעזור לו.
כן, אני לא מכיר אותו כמעט, אבל המבט שלו כשהוא בכה, כאב לי יותר מהמכות שאני מקבל כל יום, או החתכים שאני חותך את עצמי, או העלבונות שנזרקים אליי בלי סוף.
כי לראות בן אדם שתמיד ראית חזק נשבר, זה קשה.
זה שובר עוד יותר.
מראה לך עד כמה חיצוניות ומה שאנשים משדרים לא שווה כלום.
זה גורם לך לחשוב שאולי אין תקווה.
לא סיפרתי לו על מה שאני עובר כי לא רציתי לקחת ממנו את הפוקוס.
טוב, על מי אני עובד.
לא סיפרתי לו כדי שלא יעזוב אותי גם.
אני לא אהיה מסוגל להתמודד עם זה.
כדי שלא יגלה עד כמה מסכן וחסר חברים אני.
כמה עלוב,
בכיין,
שמן,
אימו,
פאגוט (לואי אתה לא כזה אתה מושלם😖 - ה.כ).
הרי למה שמישהו כמוהו יסתובב עם מישהו כמוני?.
הסיבה היחידה שעולה לראשי היא שבגלל שהקשבתי לו.
הייתי שם בשבילו.
הראיתי לו שיש מי שיקשיב.
שיחבק.
הוא אמנם עוד לא פתח בפניי את כל רגשותיו, אבל אני בטוח שזה יקרה בקרוב.
הוא באמת היה נראה כמו מישהו שאין לו אף אחד לשתף אותו.
לדבר איתו.
לצחוק איתו.
אני מקווה שהוא ייתן לי למלא את המקום הזה בשבילו.
זה היה נחמד אתמול רק לשבת ולדבר.
לצחוק.
כבר כמה שנים לא עשיתי את זה.
לשבת ולדבר.
לצחוק.
לא היה לי עם מי.
כשצחקתי אתמול, צחוק אמיתי, זה היה רגש שחשבתי שלא אחווה שוב.
שכחתי כמה טוב זה מרגיש.
הייתי בטוח ששכחתי איך לעשות את זה.
כשצחקתי כל הגוף שלי התמלא זרמים של אושר.
פרפרים טיפסו במעלה עמוד השדרה שלי.
הלב שלי פעם שוב.
הרגשתי חיי.
הרגשתי שמח.
הרגשתי שיש תקווה.
הרגשתי שאני לא לבד.
וכשהארי צחק.
הסאונד שיצא מפיו היה מדהים.
נעים לאוזן.
אני בטוח שאני נשמעתי כמו קרפדה מרקדת.
אבל הוא?.
כאילו אריאל בת הים הקטנה בכבודה ובעצמה הגיעה מהים וצחקה איתי.
כאילו מוצהארט עשה לי קונצרט פרטי.
וכשהתחבקנו.
וואוו.
עברו זרמים לאורך כל הגוף שלי.
מהרגליים לראש.
הלב שלי פעם במהירות מטורפת, עד שפחדתי שיצא מהמקום או שהארי יישמע אותו.
לא ידעתי שזה יכול לקרות מדברים טובים.
משמחה.
מהתרגשות.
הייתה תחושה מדהימה באוויר.
כאילו אנחנו מוקפים פרפרים ופיות, ושאנחנו בעולם משלנו.
אני נשמע טיפשי.
אבל זה באמת מה שהיה.
אני בחיים לא קיבלתי חיבוק כזה מאף אחד.
הבטן שלי דיגדגה, וזה הרגיש שיש מלא גמדים קטנים שמתרוצצים בה.
שמצחקקים בה.
שנהנים בה.
אף פעם לא הרגשתי את התחושה הזאת בחיבוק.
הרגשתי שלם.
הרגשתי שהגעתי הביתה,
למקום הבטוח שלי.
ועם המחשבות האלה, נרדמתי לשינה מתוקה, ופעם ראשונה מזה הרבה זמן, היו בה רק חלומות טובים...