גורל//לארי סטיילינסון

פרק 9

נ.מ הארי
״לואי רק תגיד שאתה בסדר. אתה חשוב לי״, אמרתי בעדינות מנסה להבין למה לואי תקוע במקלחת כל-כך הרבה זמן ולא נותן לי להיכנס.
כבר כמה דקות שאני מנסה להיכנס, אני לא יודע מה קרה אבל אני ולואי ישנו והוא פתאום נעלם.
לפתע שמעתי בום מכיוון המקלחת.
לואי.
אני מפחד שקרה לו משהו.
הגוף שלו עדיין חלש ממה שהוא עבר.
רצתי להביא מפתח לדלת.

—

אחרי חצי דקה בערך חזרתי עם מפתח הספייר לשירותים ופתחתי את הדלת בלי לחשוב פעמיים.
דם.
דם.
דם.
קיא.
דם.
גוף חיוור חסר הכרה.
דם.
גוף חיוור חסר הכרה.
לואי.
לואי שלי.
הייתי בהמון זירות רצח אבל אף אחת לא הייתה נראית ככה.
התכופפתי מהר לעבר לואי, לא שם בכלל לב לדמעות שזולגות במורד פניי ומתרכז בלהניח את ידי על חזהו ולשים אצבע אחת שלי מול אפו.
יש דופק.
אוויר יוצא.
הוא נושם.
הוא חי.
הרגשתי כאילו אבן ענקית יורדת מהלב שלי.
הוא חי.
הוא כאן.
הוא איתי.
הרמתי אותו במהירות מהרצפה נושא אותו למיטתי ומניח אותו עליה.
הדבר האחרון שהתרכזתי בו הוא שהמיטה שלי תהיה מלאת דם ושאחותו של לואי נמצאת בבית.
הרמתי את הטלפון שלי מהשידה מתקשר לרופאי המאפייה שלי.
מן הסתם אני לא יכול להזמין אמבולנס רגיל.
הכל הרגיש בסלואו מושן, ורק התפללתי שלואי יישאר בחיים.
כל שנייה עברה כמו שעה.
לואי יכל להפסיק לנשום בכל רגע.
הגוף שלו כל-כך חלש אחרי הטראומה שהוא עבר בבית הספר שלו, שבכנות, אני לא יודע אם הוא יצא מזה וזה שובר אותי.
״בוס?״
״היי מה קורה?, אני צריך אמבולנס דחוף לבית שלי״.
״קיבלתי, עשר דקות אצלך״.
״פחות, יש לכם שתי דקות. תמצאו דרך, ביי״.

האמבולנס הגיע אחרי חמש דקות.
הם איחרו.
רצתי עם לואי על הידיים שלי כשהוא עדיין חסר הכרה, וגופו מטפטף דם.
לוטי.
שיט.
״הארי מה לעזאזל?!״.
״היי לוטי, ביי לוטי״.

״איחרתם״.
הנחתי אותו בעדינות על המיטה שהם הביאו כשהגעתי לקומת הקרקע.
מן הסתם שהמרפאה לא תהיה בבית שלי.

אחרי נסיעה של בערך חמש דקות הגענו למרפאה.
בינתיים אלה שהיו באמבולנס ובדקו את לואי אמרו שהוא במצב ממש גרוע ולא יציב והם לא יודעים אם הוא יצא מזה.
הוא לא יכול יותר לנשום בכוחות עצמו.
אני לא מאמין שנתתי לזה לקרות.

—

עברו שעתיים ולואי עדיין לא יציב.
בכיתי.
המון.
לוטי התקשרה בערך 50 פעמים אבל לא עניתי לה.
אני לא מסוגל.
אני לא מסוגל לומר לה שלא הצלחתי.
לא שמרתי עליו.
נתתי לו ליפול.
להישבר.
לא החזקתי אותו מספיק חזק.
אני יודע שאנחנו יחסית קצת זמן ביחד אבל אני באמת לא יכול לדמיין את עצמי בלעדיו כרגע.
אני חושב שאני אוהב אותו.
רגע.
מה אמרתי?.
אוהב אותו?.
אני לא אוהב אף אחד. (שקרן - ה.כ).
הרופא יצא מהחדר ניתוח והסתכל עליי במבט שלא הצלחתי לפרש.
״יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. ממה להתחיל?״
״הרעות״.
״לא יודעים מתי הוא יתעורר ומה הוא יזכור״.
״רגע אז הוא חיי? הוא יהיה בסדר?״.
״כן, אתה יכול להיכנס אליו אם אתה רוצה״.
דחפתי את הרופא ונכנסתי לחדר של לואי.
התיישבתי לידו.
״היי לו, אני מניח שאתה לא שומע את מה שאני אומר כרגע אבל אני יודע שאם אני אגיד את זה זה יעזור לי״.
שילבתי את כפות ידינו.
״אני יכול להבין למה עשית את זה, אבל אני כל-כך כועס על עצמי שנתתי לזה לקרות. אתה באמת לא יודע כמה נכנסת לי ללב וכמה אתה חשוב לי.
לו שלי.
אני מבטיח לעשות הכל כדי שיהיה לך טוב״.
דמעות התחילו.
ניגבתי אותן.
״אני לא יודע איך להסביר את מה שאני מרגיש כשאני לידך. הלב שלי פועם כל-כך חזק. אני מרגיש שלם עם עצמי לידך. כאילו אין יותר בעיות והכל הסתדר. אתה יודע? בחיים שלי לא האמנתי באהבה. אף פעם לא חשבתי שיגיע האדם הזה שיגרום לי להיות שמח כמו שכולם אומרים שקורה כשאוהבים. אף פעם לא חשבתי שיגיע האדם שרק נשימה אחת שלו לידי תספיק כדי שהבטן שלי תהיה מלאה בפרפרים ותכאב רק מהמחשבה שהוא שלי״.
(אני היחידה שהתחילה לבכות עכשיו? - ה.כ).
גיחכתי בעצב.
״תמיד הייתי בודד. זה מצחיק לומר. הרי איך אפשר לדמיין אותי בודד?, אבל זה לא שלא היו לי חברים. היו. אבל הייתי שונה מאחרים. כולם פחדו ממני. מי שהיה חבר שלי היה מתוך פחד. אף אחד לא באמת רצה להיות איתי בקשר. אבל אתה?, אתה ראית את מי שאני. לא היה לך אכפת מה הרקע שלי. אתה התרכזת בי. זה יהיה מטומטם לומר, אבל בזמן הקצר הזה אתה שינית אותי.
לואי.
לו שלי.
אני אוהב אותך״.
חייכתי עם הדמעות שהמשיכו לזלוג.
אני אוהב אותו.
אני באמת אוהב אותו ואני לא יכול להתכחש לזה.
״כוסעמאק אני נשמע כמו ילדה מזדיינת עם קוקיות״.
״אתה נשמע טוב הארי״.
״יופי עכשיו אני גם מתחיל לדמיין אותך״.
״אתה לא״.
היה קול של גיחוך.
״לואי?״.

נ.מ לואי
חושך.
איפה אני?.
טוב לי כאן.
לא כואב.
נעים.
לא קר.
לא חם.
נעים.
אבל משהו חסר.
ואני לא יודע מה.

—

כמה זמן אני כבר במקום הזה?.
טוב לי פה.
אבל עדיין משהו חסר לי.
התחיל להיות אור לבן כזה.
זהו?.
זה הסוף?.
התחלתי לשמוע קול מדבר.
אני מכיר את הקול הזה.
הארי.
הארי שלי.
״אני אוהב אותך״.
מה?.
הארי אוהב אותי?.
״כוסעמאק אני נשמע כמו ילדה מזדיינת עם קוקיות״.
איך הוא אוהב לומר את זה כשהוא רגשני.
כאילו הוא לא מוכן להודות בזה שיש לו רגשות.
״אתה נשמע טוב״.
״יופי עכשיו אני גם מתחיל לדמיין אותך״.
״אתה לא״.
גיחכתי.
״לואי?״.
הוא חיבק אותי חזק.
זה כואב.
וואוו.
לא דמיינתי שיכול לכאוב לי ככה.
זה טוב שזה כואב.
אבל זה כואב מידי.
״הארי״.
״זה כואב לי״.
״כן סליחה לואי אני מצטער אני פשוט בשוק שהתעוררת״.
״אתה יודע הארי. גם אני אוהב אותך״.
הארי פער את עיניו.
אני חושב שאף אחד לא הראה לו אהבה במשך חייו אז הוא לא מאמין שזה אפשרי שמישהו יאהב אותו.
הוא רכן לנשק אותי.

נ.מ כללית
הארי רכן לנשק את לואי.
הנשיקה הזאת לא הייתה סתם נשיקה.
היא הייתה עדינה.
רכה.
כזאת שאוספת את כל השברים שלכם, ומחברת ביחד מחדש.
כזאת שאם קרה לכם הדבר הכי נורא בעולם, היא תפתור אותו.
שניהם בכו במהלך הנשיקה.
עברו זרמים בגופם.
הבטן של השניים התהפכה ופעימות ליבם היו גבוהות כל-כל עד שהמכשיר שבודק את דפיקות הלב של לואי התחיל לצפצף.
אבל הם?.
הם לא שמעו את זה.
הם היו עסוקים אחד בשני.
הם אהבו אחד את השני.
הארי לא האמין שמישהו יכול לאהוב אותו והוא יכול לאהוב מישהו.
הוא איבד כל אמונה בדבר הזה.
לואי לא האמין שהוא מצא את המקום השלם שלו.
את הבית שלו.
הוא הבין.
הארי היה מה שהיה חסר לו כשהיה חסר הכרה.
ובשלב הזה, שניהם ידעו.
עם הגבר הזה הם הולכים להתחתן.

1050 מילים ✨
טוב אז הייייייי
קרו מלא דברים בזמן שלא הייתי כאן.
הייתה לי יומולדת!!🤩
לאלינור דהגירלפרינדאוףלואיפרוםוואןדיירקשן יש יומולדת היום וזה ככ מרגש😻
והיו עוד דברים שאני לא אפתח כרגע
אני ממש מקווה שאהבתם את הפרק והתגעגעתם אליי כמו שאני התגעגעתי אליכם
ויאללה נתראה מחר בתקווה רבה💗💗
אגב
תצביעו ותשתפו!
ולכו לעקוב בטיקטוק - girls.spam14