זאבה חצוייה

פרק 1

קוראים לי ריינה, אני בת שלוש עשרה, עוד יומיים אני יהיה בת ארבע עשרה.
אני כבדת שמיעה ואני בת זאב.
אנשי זאב אצלנו משתנים בגיל ארבע עשרה ובאותו היום משייכים אותנו ללהקה.
הלהקות שלנו הם רמות של חוזק.
יש את רמה 1 שהם זאבים ממש ממש חזקים, במיוחד האלפא שלהם. רמה 2 הם מאוד חזקים אבל פחות מרמה 1, ככה עד רמה 10 שהם הכי חלשים.
ברמה 1 ו2 אין בנות בכלל כי הן לא מספיק חזקות ברמות האלו...
אין לי אחים, אמא שלי נפטרה שהייתי בת 10, ומאז אני גרה במן פנמייה מיוחדת עד שאני השתייך ללהקה ואגור איתם. אני לא יודעת מי זה אבא שלי.
(אגב, בלהקות יש אלפא שהוא האיש/ה הכי חזק/ה באותו רמה ואז בטא ואז כל השאר.)
אז עוד ימיים אני אגלה את הזאבה שלי. אני לחוצה ממש, אז החלטתי לצאת לריצה במהירות אנושית, זה משחרר אותי.
התלבשתי, התארגנתי והודעתי למנהלת של הפנמייה שיצאתי והתחלתי לרוץ.
בריצה חשבתי לעצמי מחשבות, רציתי לדעת ממש מי אבא שלי, אמא שלי אמרה לי רק שהוא איש טוב. אז שאלתי את עצמי, אם הוא טוב, למה הוא עזב?
אחרי שעה של ריצה הגתי בחזרה לפנמייה והלכתי להתארגן לארוחת ערב.
נכנסתי לחדר אוכל וראיתי את כל הילדים שנצמאים בפנמייה, אנחנו בסה"כ 8 ילדים (כולל אני) ואני הבת הכי גדולה כאן. בקרוב אני יעזוב את הפנמייה וילך לגור בבית של הלהקה שהתשתייך אליה.
אמא שלי הייתה ברמה 4, אני מקווה להיות שם גם.
אחרי ארוחת ערה הלכתי לישון
*יום למחורת*
קמתי, התארגנתי והלכתי לבית ספר. בדרך פגשתי את החבר הכי טוב שלי, טום.
ולא, אנחנו לא חברים בתור בני זוג אלא חברים טובים רגילים. אנחנו לא מיועדים, (כל אחד שפוגש את המיועד שלו, נוצר בניהם ניצוץ).
"היי טום" "היי ריינה, מה קורה? מתרגשת?" שאל. "ברור שאני מתרגשת" אמרתי לו "אבל אני גם קצת עצובה, כי אמא שלי לא תהייה איתי ברגע הזה..." הוספתי. "רוצה שאני אבוא איתך?" הוא שאל "אם אני באה איתך שאתה תתשתייך" אמרתי "מסכים" אמר, לחצנו יידים ואז משכתי אותו לחיבוק חזק.
אחרי הלימודים הלכתי לבית שגרתי בו עם אמא שלי שהיא הייתה חייה.
נכנסתי פעם ראשונה לחדר שינה הפרטי של אמא שלי מאז שהיא נפטרה.
הרגשתי פתאום צורך לפתוח את הארון בגדים שלה. על החולצות שלה מצאתי מכתב, בכתב יד של אמא שלי.
ישבתי על המיטה ופתחתי את המכתב בזהירות והתחלתי לקרוא:
---------------------------------------------------------
לריינה בתי האהובה!
קודם כל, אם זה לא ריינה, אני מבקשת מימך לא להמשיך לקרוא את שאר המכתב ולהביא את המכתב לבתי ריינה.

ריינה, אני לא יודעת מתי תקראי את המכתב, אחרי או לפני השתייכותך ללהקה.
אבל שתדעי שאני יהיה גאה בך לא משנה איזה רמה את.
את בטח שואלת את עצמך הרבה מי זה אבא שלך..., אני לא בדיוק יודעת להסביר טוב דרך הכתיבה את הסיפור שלו. יש מקום שתוכלי להבין נכון תשובות. לכי לחוף הצפוני של לונג איילנד.
תשמרי על עצמך.
*מתחת למיטה שלי יש רשימה חתומה בשמי לגבי הירושה שלך.
אוהבת אותך תמיד ❤ אמה .
---------------------------------------------------------

הרגשתי רטיבות על הלחיים ושמתי לב שאני בוכה.
מהר הרמתי את המזרון ומצאתי את המכתב השני. החלטתי לפתוח אותו אחרי ההשתייכות שלי. הסתכלתי על השעון וראיתי שנהייה מאוחר, אז נעלתי את הבית ולקחתי איתי את המכתבים וחזרתי לפנמייה, אכלתי לבד והלכתי לישון.
*למחורת*
התעוררתי וקמתי לישיבה על המיטה, שמתי מכשירים ופתאום היה פיצוץ ונשפך עלי סוכריות "מזל טובבב" כמה אנשים צעקו, הסתכלתי לראות מי וראיתי את הילדים מהפנמייה, הצוות, טום ולונה שהיא חברה ממש טובה שלי. חייכתי אליהם.
"אומיגדדדד, היום את תדעי איזה רמת אתתתת!" לונה צעקה אלי "אל תהרסי לה את הרגע שיש פה עכשיו!" טום צעק עליה "זה בסדר, זה בסדר טום" אמרתי מהר, אני לא רוצה שהם יריבו ביום הולדת שלי.
"אם כבר מדברים על זה, את צריכה להיות עוד שעה בבניין המשותף" אמרה לי המנהלת.
הבניין המשותף, הפנמייה, בית המשפט, הבתי ספר והגנים בתוך שטח ששייך לכל הלהקות שיש. לכל להקה יש שטח גדול מישלה שהוא רק שלה, אסור לאף אחד חוץ מאותה להקה להיכנס לשטח בלי רשות ממישהו שגר בשטח הזה. לילדים שעוד לא השתייכו מותר להיכנס חופשי לכל השטחים.
"אוקיי, אז אני מבקשת מכולם לצאת החוצה כדי שאני התארגן" אמרתי "אגב, תודה על ההפתעה הזאת" הוספתי.
אחרי שהם יצאו ושסיימתי להתארגן יצאנו אני, טום ולונה בליווי המנהלת לבניין המשותף.