winter 2012- H.S fanfic

פרק 6

הארי סיים את המנגינה.

הוא מביט בי בחיוך קטן.

"זה היה יפה." אני אומרת.

הוא מצחקק בחירשיות.

"איזה שיר את אוהבת סילבר?" הוא שואל.

ואני לרגע לא חושבת וישר עונה, "הללויה."

הוא מחייך ומשפיל את מבטו לגיטרה.

רגע חולף וידיו של הארי שוב זזות בקצת על הגיטרה שלרגע לא נחה.

אני מכווצת את עייני, מנסה לזהות את המוזיקה שהבחור הנאה שלצידי מנגן.

"הללויה." אני אומרת ומחייכת אליו.

הוא שותק. מזמזם בלחש חירשי את השיר האהוב עליי.

לא לוקח רגע והוא מגביר את קולו שחודר לתוכי ולא מתכוון לעזוב. אני מהופנטת לשירתו.

השמיים שחורים ומלאים כוכבים, ומרחוק כוכב קטן ונוצץ נופל. אני עוצמת את העיינים ומיליון ואחת עוברות בראשי: שהשמיים לא ייבכו על הכוכב, שהחג תמיד יהיה קסום כמו עכשיו, שאזכה להכיר את הארי, שלא אתאהב בהארי. כי כמו שמייקלה אמרה, הוא נראה טוב, זאת תשוקה, זה הכל.

הארי מסיים לשיר ובפתאומיות עוצר את המיתרים הרוטטים.

"את באמת אוהבת את השיר הזה?" הוא שואל.

אני מהננת.

הוא צוחק.

"למה?"

"את בת שש עשרה סילבר, אני בקרוב עשרים, את אוהבת ציטוטים, ספרים, אומנות ושירים ישנים. קרוב לארבע שנים הבדל בנינו," הוא מביט בי ומחייך, "ובכל זאת אני לא שם לב להבדל."

אני שמחה.

שדון קטן בבטן שלי רוקד את ריקוד השמחה המכוער.

יש לי 280 ילדים בשכבה בבית הספר, 175 מהם בנים. איך זה שאני מסמיקה לייד בריטי זר שהכרתי לפניי שבועים וקצת, איך זה שמכל הבנים בניו יורק, בריטי בן עשרים גורם לי להסמיק.

--

בבוקר אני, לורן, מייקלה, ג'ק, מייק והארי נוסעים אל הפארק.

לורן שמעה מחברה שלה שהפארק קפא והפך לרחבת החלקה על הקרח ענקית.

כל אחד ביקש רשות מההורים שלו,

יצאנו, במרחק של עשרים דקות נסיעה במונית.

הגענו.

הראשון שמיהר לשים את המחלקיים היה מייק, אחריו לורן שרק נפלה.

מייקלה התיישבה לצידי על הספסל בו החלפנו נעליים.

"מה איתך ועם הארי?" היא לוחשת באוזניי.

"כלום. מה צריך להיות?" אני שואלת.

היא שותקת.

עלינו על הקרח.

להפתעת כולם מייק היה מעולה.

אך אני נאחזתי בג'ק, שגם היה נהדר.

"אולי תנסי להחליק לבד?" הוא שואל.

"ג'ק!" אני צועקת כשהוא מתחיל להסתובב במהירות.

אני נופלת.

גילתי שקצת קשה לקום על הקרח, קמתי ונפלתי חזרה.

"עזרה?" יד גדולה מושטת לכיווני וכאשר ידי נוגעת בידו חיוך גדול שחושף שיניים וגומות מתפרס על פניו של הארי.

"את יודעת להחליק?" הוא שואל ואוחז גם בידי השנייה.

במצב הזה, אנחנו אוחזים יידים.

אני מנידה בראשי.

הוא צוחק.

"זה די פשוט." הוא מחייך ומביט מטה. שתי ידיו אוחזות בשתי ידיי, יד אוחזת יד. הוא באיטיות רבה מחליק לאחור בעוד שאני מתקדמת קדימה.

אט אט הוא מעלה את הקצב.

אני מחליקה.

"את מעולה סילבר." הוא אומר ואט עוזב יד אחת.

אני מתנדנדת לרגע אך ידו הגדולה אוחזת בידי ומייצבת אותי.

אנחנו מחליקים.

מקיפים במעגלים גדולים את כל האנשים,

יד ביד.

"את תוכלי להמשיך אם אעזוב את היד?" הוא שואל.

"אפשר לנסות." אני מחייכת.

"אני עוזב." הוא אומר וידו מתנתקת משלי.

ואני מחליקה, לבד.

אני זורקת חיוך ללורן שנמצאת על הרצפה בעוד אני מחליקה.  עייני פוגשות את עיניו של הארי שעצר ואת עיניו לא מוריד ממני לשנייה.