נ.מ סילבר
יש את הימים האלה שחרוטים לך בזיכרון. שלא משנה מתי או איפה, עם מי או עם מה, הם יקפצו לך בזיכרון.
את הימים האלה אתה לא מבקש לזכור, הימים האלה רוצים שתזכור אותם. הם יעשו הכל, שתזכור. ולפעמים, אולי לרוב, הימים האלה הם זיכרון מתוק. כזה שאתה משתוקק שיבואו לך פתאום.
הזיכרון מהימים הטובים, הוא הזכרון הבריא ביותר. הוא מנשק, מלטף, הוא יעלה לך חיוך קטן כשקשה.
את הזכירונות האלה זוכרים הכי טוב, את המגע, את הרגשות, המחשבות, הריח והקולות.
ואני יושבת מול הארי, עם ריח הגשם והשמיים הכהים, עם הכוכבים, עם השתיקה, עם העור הרועד והחיוך המטופש.
הוא מצחקק, "התגעגעתי מאוד סילבר."
ואני מהנהנת, "גם אני אלייך."
את הרגע הזה רציתי לזכור. רציתי לזכור את הארי, אני יודעת שאני אזכור אותו, אבל באותו הרגע, אני רוצה להיות בטוחה שאני אזכור אותו.
אז אני רוכנת לכיוונו ושפתיי על שפתיו נוחתות והעיינים, לפחות שלי, נעצמות. שפתיו של הארי זזות עם שלי, חותמות על הקו הדק את טעמו בכדי שלעולם לא אשכח.
כפות ידיו של הארי מלטפות את גבי בעוד שיידי אוחזות בשיערותיו של הארי.
"את יודעת," הוא מתנתק ועיניו הירוקות חודרות לעייני, "קר כאן." הוא לוחש.
אני מהנהנת, "כן." קולי חלש.
"אפשר לעלות למעלה." הוא לוחש, "אם, את יודעת, אם בא לך?"
אני מהנהנת.
אצבעותיי באצבעותיו משתלבות והארי מוביל אותי לחדרו.
בחדר הריק עם שלוש המיטות המכוסות בסדינים לבנים, הארי מתיישב על המיטה הרחוקה ביותר, זאת שצמודה לחלון הגדול עם הווילון בצבע השמנת.
כפות ידיו של הארי מונחות על מותניי גוררות אותי לשבת לצידו.
"קר לך?" הוא שואל.
לוקח לי זמן לענות אך לבסוף אני מנידה בראשי.
הוא מחייך, "את יפה סילבר." הוא מטה מעט את ראשו ומביט בי בחיוך לא ברור.
"תודה הארי." אני אומרת ומטה את ראשי לכיוון הנגדי, "גם אתה נראה לא רע."
הוא צוחק ומיישר את ראשו. ולפני שאני מספיקה ליישר את ראשי שפתיו של הארי נצמדות לשלי במהירות ובתנופה ואני מוצאת את עצמי מנסה שלא ליפול לאחור בעוד שהארי דוחף אותי.
אני נכנעת לגופו של הארי ולשפתיו שזזות עם שפתיי במהירות וגופי מרשה לעצמו לשכב לאחור על המיטה בעוד שהארי מרשה לעצמו לשכב במרחק קטן מעליי.
שתי ידיו של הארי מנוחות בצדיי המותן שלי. גופי מרגיש מוזר, משותק, תחת גופו של הארי, שמרגיש, כנראה, הכי טוב שבעולם.
הוא מנתק את הנשיקה ועוזב את שפתיי שנשארו מכורות לטעמו.
"סילבר." הוא לוחש ושפתיו מוצאות את עצמן מונחות על צווארי, נושכות את עורי. ואני מופתעת לגלות שנעימה לי התחושה, של שיניו, של שפתיו ששואבות את עורי.
ובבקשה והלוואי שמישהו יעשה שלא ייגמר. שהלילה ייחרט ובימים קשים הזיכרון הזה יעלה.
הארי, שעד עכשין התאמץ שגופו לא ייגע בשלי, מרשה לעצמו לתת לגופו לנחות על גופי ברכות. וידיי המשותקות מקבלות זרמים נעימים ותחת חולצתו של הארי ידיי עוברות ואת עורו, את גבו, מלטפות.
נשימותיו של הארי נחות על צווארי וכשאני לא מרגישה את נשימותיו אני מגלה שהוא נצמד לפניי ולפני שאני מבינה עוד דבר לשונו הורדרדה עוברת על שפתיי באיטיות.
גופי זז תחת גופו. וכמו ילדה קטנה, עם תחושה שלעולם לא הכירה, אני רוצה לנשוך את שפתיו, לקרוע את בגדיו מגופו ולעבור את הלילה עם הנשיקות ומגע גופו.
אבל לפני שהוא מספיק לעשות משהו ולפני שאני נותנת לרגשות שבבטן להתפרץ, הפלאפון שלו מצלצל.
ידו שולפת מהכיס האחורי של מכנסיו את האייפון הלבן.
הוא מביט במסך ומתרחק מגופי.
"מה קרה?" אני שואלת למראה גבותיו המקומטות.
הוא מניד בראשו, "אני מצטער." הוא ממלמל ומביט בי, "אני חייב לענות לזה." הוא מלמל וקם מגופי.
אני מתיישבת על המיטה.
"אני באמת מצטער סילבר." הוא אומר.
אני צוחקת, "אל תקח את כל כך קשה, זאת כולה שיחת טלפון." ואני באמת מקווה שהחיוך על פניי אמין, שלא יידע, שלא ייגלה לעולם שעוד כמה דקות כך והייתי שבויה למגע גופו, ערומה ונואשת כמו ילדה מסכנה.
הוא מזיז את עיניו לימין ולשמאל ונאנח בעוד שהצלצול ממשיך להתנגן.
ללא מילה הוא ממהר לצאת מהדלת ולהשאיר אותי לבד. וגופי מלא התחושות צונח על המיטה. לעזאזל איתך סטיילס.
--
דרך אגב, בשיחה, התקשרה, הסבתא עם החוטיני שמחכה לו במרתף.
או ש...
לא!
YOU ARE READING
winter 2012- H.S fanfic
Fanfictionיש כאלה שייזכרו את הנשיקה הראשונה שלהם, יש כאלה שייזכרו את הפעם הראשונה ששכבו, יש כאלה שייזכרו את הדייט הראשון שלהם, יש כאלה שייזכרו את הריב הראשון. אבל אני? אני אזכור את הלחיצת יד הראשונה שלי עם הארי סטיילס. *** הסיפור גמור ***
